לט מלאכות שבת ביאור קצר מהרב אפרים כחלון

0:01נתחיל לעבור בעזרת השם על 39 מלאכות שבת. הן בעצם נקראות בלשון חז"ל אבות מלאכות. ולמה אבות? כמו שכל אבא יש לו ילדים, שיוצאים ממנו, ולאחר מכן נכדים ונינים. כך גם, להלכות שבת יש 39 אבות, שהן כאילו ה-number one, הן בשלב הראשון. ומהן יוצאות תולדות, יוצאים פרטי דינים, דינים מדרבנן, וכן הלאה. עכשיו חזרו ועמדו על כל ה-39 מלאכות מהמלאכות שנעשו במקדש, במשכן. עכשיו במשכן, כל המלאכות שנעשו, כל סדר בנייתו, כל סדר עשיית הכלים, הבגדים, הקרשים וכדומה, כולם נעשו באופן כזה שנלמד מהם כל המלאכות האסורות. זה אומר, למשל, היו בונים במשכן קרשים. עכשיו, איך הביאו את הקרשים? עצים. איך הביאו את העצים? שתלו אותם מלפנים. איך שתלו אותם? חפרו באדמה. כדי שהם יגדלו? השקוהם. כל דבר הולכים לנושא ההתחלתי שלו. ובניית המשכן עצמה לא דחתה את השבת.

1:01כל המלאכות האסורות. זה אומר, למשל, היו בונים במשכן קרשים. עכשיו, איך הביאו את הקרשים? עצים. איך הביאו את העצים? שתלו אותם מלפניהם. איך שתלו אותם? חפרו באדמה. כדי שהם גדלו? השקוהם. כל דבר הולכים לנושא ההתחלתי שלו. ובניית המשכן עצמה לא דחתה את השבת. אז ככה, מזה אנחנו לומדים שכל 39 המלאכות האלה נאסרו לעשות אותן בשבת, אפילו לבניית המשכן, אבל בכל מיני שאר הדינים. בפרק ב' במסכת שבת, משנה ב' שם רבי יהודה הנשיא שכתב את המשניות סיכם ממש במילים קצרות את כל השלושים ותשע אבות מלאכות.

2:03ממש במילים קצרות את כל שלושים ותשע אבות מלאכות, שישדר אותם בסדר מסוים כדי שאדם יזכור אותם. אז זה שבת... פרק ז' משנה ב'. מה? או משנה? משנה פרק ז' משנה ב'. גם בגמרא, שזה כאריכות של דפים ודברים ופירושים. בזרע כאלה הוא סידר את זה באופן של התהליך הטבעי של הפעולות והעבודות, אם זה באדמה וכדומה. כשהוא שינה, מיד שואלים למה שינה את הסדר. למשל, המשנה פותחת ואומרת, אבות מלאכות, ארבעים חסר אחת, שלושים ותשע מלאכות, הזורע והחורש. הזורע באדמה וחורש.

3:04אז זה קורה, מה קדם למה? זריעה או חרישה? זה איך קרה מה בן אדם? הוא חורש, הוא חורש, בטח. נגיד, החורש לזריעה. כן. פה, אז נראים חז"ל, שהוא בא ללמד אותנו חידוש. איזה חידוש? שאם בן אדם, הרי איך היינו מבינים, אם בן אדם היה בהתחלה חורש את השדה, זורע, ושוב חורש פעם שנייה, זה להפוך את הקרקע, שהזרעים יצמחו יותר. אז אם היה קודם רק חורש בהתחלה, הייתי אומר, רק על החרישה הראשונה חייב. והחרישה להצלחת את הזרעים באדמה. כל חרישה אחר כך מותר. והרב הקדוש ענה: לא. אפילו אם אתה זורע ואחר כך חורש, אתה חייב. כמו שאומר, אם חרשת בהתחלה, אתה זורע. אדם שזורע באדמה. לפעמים בן אדם אוכל איזה תפוח. אוכל איזה אפרסק בשבת, יושב על החצר שלו, מבסוט, אוכל, ואומר לי, יכול? נשארו לו כמה קליפות וגרעינים ביד, אין לו כוח לקום לזרוק את זה בפח, מעיף את זה לאדמה שממולו, ואומר לי, שירקב שם רחוק ממני, שיאכלו את זה, אני מלאים בו. מה שהוא לא יודע, שלפעמים זה יכול להתקלט באדמה. אז האדם יגיד, איך אני זרקתי, מפני שאני זורע בשבת, מה אני אוכל?

4:32זרקת, תראה, זרקת ככה באדמה. חשבת שלי היה לה בחצר עץ אפרסק. כן, עכשיו, זה איך קרה, עץ אפרסק לא מגיע בכלל בבית פרטי. איפה זה אפרסק עם הבית פרטי? שאלנו אותה, איך, איך הגיע אפרסק אל החצר שלך? היא אמרה, פעם אחת היה לי גרעין, זרקתי אותו סתם שם ככה, ונקלט העץ. וואו. אבל לפעמים כנראה הוא אומר, מה אני זורע, מה אני עושה? זה זרעת, חביבי. עבורי הצדקות, נצמיח ישוע, תבוא אליו בשמיים, בשבת פרשת אחרי מות, זרעת את הפורים, אחרי זה בפרשת דברים, זרעת את הפרסקין, אחרי זה בפרשת ניצבים, זרעת המנגו. וואלה, מה אתם חושבים, אני עבדתי בג'ונגל? איך זרעתי כל כך הרבה? איפה זה? איפה כל הפרדס הזה? אם ככה, צריך להיות כפרדסים, או... זרעת, אני קלט. אחר כך, תלשת את זה, קלט את זה, לא משנה, אבל אתה לא ידעת שהתחיל עם שבת, מאותו זמן שהשבת ו...

5:33חורש. חורש בהשוואה לנידון שלנו, זאת אומרת, למציאות שלנו כיום, הבן אדם בדרך כלל לא חורש באדמה, במיוחד ובשבת, מה יש לו לעשות באדמה? אבל לפעמים בן אדם משחק עם הילד שלו בחול... לפעמים הבן אדם רוצה לעשות כל מיני דברים בחול, לצחוק בחול, או אלו שעושים גולות, מציירים ומיישרים את הקרקע, או מסדרים את הקרקע, או בזמנם, זה היה יותר נצרך, כיוון שבזמנם... כיוון שבזמנם לא היו מרצפות. אז גם לטאטא את הבית היה אסור בשבת. למה? כי אתה בעצם עושה כמו פעולה של חרישה, משהו בעצם ככה. שנייה... המלאכה הבאה זה... הקוצר. קוצר... קוצר, זאת התלישה. קוטף. כל זה תולדה של קוצר. לפעמים בן אדם לא שם לב. הולך ברשות הרבים. פתאום יש איזה צמח שמפריע לו, איזה קוץ. זה דוחף אותו, שובר אותו, שלא יזיק, לפעמים זה קוצים. חבר'ה, היה קוצר, יש לך. שאתה לא מזומן לחיי העולם הבא. בכלל לא. הוא אומר לך, מה זה, הפריע פה. חביבי, אם היה פה עדים והתראה, היית חייב סקילה.

7:01לפעמים בן אדם חושב שזה מצווה. לא רציתי שהילדים ייפטרו מהקוצים. קוצר עכשיו מלאכה נוספת. זה המאמר. המאמר הוא לא חותך משהו תלוש, משהו מחובר, הוא מוסיף דברים כלושים. מה זה? איך חושב? מאמר. ממאין, ממרש. המאמר, הוא לוקח זעים כלושים וצוברם אל מקום אחד. זה אומר, יש לו פירות, נגיד, בשדה. המאמר. המאמר, הוא לא חותך משהו תלוש, משהו מחובר, הוא אוסף דברים תלושים. מה זה? איך עושים? מאמר. ממיין, מפרש. המאמר, הוא לוקח זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד. זאת אומרת, יש לו פירות, נגיד, בשדה, כותשים, לא כתבתי אותם, אני לא עשיתי את זה. בסך הכל, עשבתי אותם, שהם מסודרים. המאמר, זה גם אחד מן 39 מלאכות שבת, שהוא מאמר, זה בעצם גורם לקבץ ולאסוף את התבואה או את הפירות. יש לפעמים, אתה הולך בשדות, אתה רואה כל מיני קוביות כאלה של תבואה, ריבועים כאלה, נכון? שנותנים אותם אחר כך לפרות לאכול.

8:28ריבועים כאלה גדולים, אוספים אותם ומקפיצים אותם. זה מאמר. קבץ, אוסף. ודרך כלל המאמר זה במקום גידולו. לפעמים בן אדם יש לו פירות, החצר שלו, יש לו איזה עץ לימונים, נגיד. ואתה עם גידולי הלימונים, נפלו. שבת הוא אומר, לא יפה הגינה. בוא, אז נאסוף אותם. לא אוכל אותם. רק אני אוסף את הלימונים, שם אותם בצד, מסודר. שהילדים לא יחליקו על זה, שלא יפלו, שלא יבהלו תפחיד. תשכח שאתה לא מוזמן עוד פעם. כמו שאמר, אסף את הלימונים. קצת, קצת. הלכה אחר כך, הנוספת, זה הדש. דש הוא גורם לתבואה שתתפרק. זה אומר, כל תבואה, כל גרעיני תבואה, יש את הקליפה, שצמודה ממש לגרעין, ויש על זה את הגבעול. אז אנחנו את הקליפות, אין לנו מה לעשות איתן. אז היו לוקחים קרש, אבן, פרה, חמור, סוס, והיו משתטחים את כל התבואה לקרקע, והיו דורכים על זה. דורכים, דורכים, דורכים, דורכים, דורכים. זה היה גורם לקליפה שתשתפשף, שתשתפשף, שתשתפשף. טוב, הנה יש לי גרעין נקי. ואז אחר כך, אחרי שהיו עושים את זה, איך עכשיו תברור את כל הגרעינים מתוך התבואה הזאת. תתחיל לעבוד ככה אחד אחד, ותגמור. בשיטות של פעם, היו מקבצים את הכל להרימה אחת, שלוקחים איזה קלשון, איזה משהו גדול, מעיפים באוויר.

9:57והיו דורכים על זה. דורכים, דורכים, דורכים, דורכים, דורכים. זה היה גורם לקליפה שתשתפשף, שתשתפשף, שתשתפשף. טוב, הנה יש לי גרעין נקי. ואז אחר כך, אחרי שהיו עושים את זה, איך עכשיו תברור את כל הגרעינים מתוך התבואה הזאת? תתחיל לעבוד ככה אחד אחד, ותגמור. בשיטות של פעם, היו מקבצים את הכל לערימה אחת, לוקחים איזה קלשון, משהו גדול, ומעיפים באוויר. עכשיו, הקליפות, הן מאוד דקות. אם ישר היו מגיעים ברוח, היו נופלות לכל עבר. הגרעינים הם יותר קשים. הם נופלים. בן אדם שהיה לו ערימה כזאת של תבואה של גרעינים, תלושים, מהקליפה שלהם, כדי לברור אותם, היה מעיף אותם באוויר. זה נקרא זורה ברוח. שתי המלאכות האלו נעפו. גם דישה, וגם זורה ברוח. עכשיו, לפעמים, איך בן אדם יכול להגיע למלאכות האלה? אתם דש. מה לי ולפירוק? מה לי ולדברים כאלה? כל מיני דברים כאלה. אז צריך לדעת שאדם שהוא סוחט את הדבר הזה, זה תולדה של דש. למה? כי בליכלוך אתה מפרק, אתה מוציא משהו.

11:30וזורע. גם זורע, בן אדם יכול להגיע לדבר הזה. כשבן אדם לפעמים לוקח בוטנים. הבן אדם אוהב לאכול בוטנים, לאכול בשבת, מבסוט. אבל יש לו מלא קליפות שם בבוטנים. אז מה הוא עושה? הוא לוקח את הבוטנים, מכניס אותם אליו לתוך הידיים, משפשף, משפשף, משפשף, מוציא את הקליפות עם... בוטנים. הולך החוצה, מנער כל הקליפות. מה זה? זה זורע. אף קצת קליפות. זאת אומרת, מלאכת זורע. עכשיו, כשהוא עושה את זה, זה לא הכי דומה לזורע, כפי שבזורע זה עם כלים וכדומה, אבל גם זה, תחשוב, אדוני, מה זה עושה? האם זה דומה לזורע, או אולי זה דומה לבורר? זה המלאכה הבאה. בורר, בן אדם, מוורר פסולת מתוך אוכל. בדרך כלל, כשבן אדם מגישים לו צלחת, מסתבר מאוד שהרוב שם זה אוכל. דברים שהוא ראוי, לא פסולת. אף אחד לא מביא לך צלחת של קליפות עם שתי פיסוקים. מה אני אעשה עם זה? הוא מביא לך בלי הקלסטר של פיסוקים שתי קליפות. לא שם לב, יש שם קליפות. עכשיו, בן אדם, הוא לא יפה להם. אז הוא בא להוציא את הקליפות. זה ברירה.

12:31בורר פסולת מתוך אוכל. בדרך כלל, כשבן אדם מגישים לו צלחת, מסתבר מאוד שהרוב שם זה אוכל, דברים שהוא רוצה, לא פסולת. אף אחד לא מביא לך צלחת של קליפות עם שני פיסטוקים. מה אני אעשה עם זה? הוא מביא לך כמות של פיסטוקים עם שתי קליפות. לא שם לב, יש שם קליפות. עכשיו, בן אדם, הוא לא אוהב את הקליפות. אז הוא בא להוציא את הקליפות. זה בורר. סולת מתוך אוכל, הוא שם את הקליפות באותו מקום שהוא מצא אותן או שהוא שם את זה בקערה. איך שהוא מוציא אותן, יש לו קערה, יהיו פיצוחים. פתאום הוא רואה, או הוא גוער, אמר המוכר הזה, שם לי גם קליפות בפנים. אוקיי, אז הוא אומר, מה אני אגיד לך על אוכל? לא יפה? מוציא את הקליפות, זאת הפח. אוקיי, זה בורר. עברת על בורר. עכשיו, בורר זה לא מפקד בקליפות. לפעמים יש לו שני סוגים, יש לו בוטנים ופיסטוקים. הוא רוצה פיסטוקים. מוציא את הבוטנים, אמר לו בעניין על הבוטנים - בורר. למה? בשבילך, זה פסולת, אתה לא רוצה אותם. פסולת לא הכוונה מה שאתה יכול לזרוק לזבל, אלא כל דבר שאתה עכשיו לא רוצה אותו. וזה מצוי מאוד לפעמים, יש בן אדם אחד שלא אוהב את הבצל בסלט.

13:58מגישים לו סלט, ופתאום אתה רואה אותו, מתחיל להסיר, להוציא את הפתיתים, להוציא את זה, להוציא את זה. עכשיו, הברירה, הדאורייתא, זה פסולת מתוך אוכל, וכשהוא גורר את זה לאחר זמן, או כשהוא עושה את זה עם כלי. כשאתה עושה את זה עם כלי, זה הברירה. עכשיו, אם אדם לא עושה אחד מהדברים האלה, זה לא נהיה מותר. כדי שיהיה מותר, צריך שזה יהיה אוכל מתוך פסולת, תוציא את האוכל, תשאיר את הפסולת. שזה יהיה ביד ולא בכלי, ושזה יהיה לצורך אכילה מיידית. אז אם אתה אוכל את זה ישר למקום? אם אתה אוכל את זה ישר למקום, ואתה מוציא אוכל מתוך פסולת, לא את הפסולת מתוך אוכל. אוקיי. את האוכל, הנה למשל, יש לך פה קליפות וקשיו. אתה לא מוציא את הקליפות, אתה מוציא את הקשיו. מוציא את כל הקשיו, מוציא, מוציא, מוציא, אוכל. עכשיו, גם אוכל מתוך פסולת, משאיר פה את הפסולת.

15:00צריך שזה יהיה ביד ולא בכלי. אתה לא לוקח עכשיו איזה מלקחיים, איזה כלי. ומיד, לצורך אכילה לאלתר, מיד הפוסקים אומרים, זה גדר של חצי שעה. שהוא זמן של חצי שעה. מלאכה נוספת זה התוכן. אדם שתוכן בשבת. הוא לוקח גרעינים של תבואה, תוכן אותם, ועושה מזה קמח. עכשיו, היום, ברוך השם, קונים קמח מוכן, אז הנדב אומר, מה לי ולתוכן, תגיד לי. מה זה קשור לתוכן? אבל לפעמים, הנדב לא שם לב, הוא תוכן. איך זה יכול להיות? יש קטן. אני אומר לו, אבא, אני רוצה פיצוחים. הוא אומר, סוכן לך. סוכן? אני רוצה שתכנק. אתה יודע מה? בואי אני אעשה לך. תביא את הפיסטוקים. הוא לוקח כף, הוא עושה טח טח, מרסק את זה, תוכן לו את זה, והוא מאכיל אותו. פוסקים דנים אפילו, אם האדם רוצה לרסק בננה עם שני מזלגות, תוכן לו או לא, זה מותר. כיוון שזה לא דרך של טחינה, ככה עם המזלג הזה. זה לא דרך, לא תוכנים. וגם במיוחד, שזה הכל בננה, זה רך, זה מתחבר, זה לא דומה לקמח, יש בזה, יש הסברים. או בן אדם,

16:27אנחנו עוסקים בעוד נידון. בן אדם יתלכלך במכנסיים עם בוץ. יש עכשיו עליו חול עם מים. זה נהיה בוץ. מה בן אדם רוצה? לוקח את זה ופורר את זה. פורר, נכון? תוכן. אז זה בן אדם יכול להגיע. אם זה תוכן, יהיה מנופה. מלאכה נוספת. מלאכה נוספת היא המרקד. המרקד, זה לא שעושה ריקודים, אלא מנפה. מנפה קמח, כיוון שכשהוא מנפה, הוא מזיז את הנפה, או כאילו מרקד אותה. זה נקרא בשביל חז"ל מרקד. מרקד, הנפה, זה גם סוג של ברירה בעצם. כשאתה בורר, זה יוצא הקמח מתוך הנפה,

17:33נשאיר למעלה את הפסולת. זה גם אפשרות שבן אדם יעשה את זה. בן אדם יכול להיכשל בזה. לפעמים יש לבן אדם ספגטי שעושה אותו עם מים או כל דבר שמעורב בלכלוכים וכדומה, אז הוא אומר במקום שאני עכשיו אברור את הכל ואעשה, אז הוא שופך את זה לתוך כזה כלי עם חורים קטנים. האוכל נגיד הוא בגודל של שני מילימטר. הפסולת היא יותר גדולה, היא ארבעה מילימטר. אז אני שופך את זה לתוך כלי שיש בו חורים בגודל של שני מילימטר, כל האוכל יוצא והפסולת נשארת ממנו, אז רואה את הכל. אותו דבר ספגטי, כשאתה שם את הכלי הזה ושופך את זה, כל המים יוצאים. זה לא ממש דומה למרקד, זה לא ממש דומה, כי מרקד זה ממש... מפריד את הכול אלפו, זה רק מים וכדומה. אז זה כיוון מחשבה, איך בן אדם, כשכל פעולה שאתה עושה בשבת, צריך לחשוב עליה. אבל בוודאי שאם בן אדם לוקח את הקליפות, שהן בגודל 4 מילימטרים, והאוכל בגודל 2 מילימטרים, שם אותן בכלי, ששם 2 מילימטרים, ויחשוב שם איזה מנענע, עבר על מרקד בשבת, שזה אחת מל"ט מלאכות, והורייתא, שאסור לעבור עליהן בשבת.

19:00מלאכה הבאה מלאכת לישה. אז אחרי שאדם היה עושה את הקמח, היה לוקח מים, שמן, ומחבר את כל הקמח, עושה מזה בצק. אז ההגדרה שלה, שכל אדם שמחבר חלקים קטנים לדבר אחד. כמה חלקים קטנים לדבר אחד. אז אחרי שבן אדם היה עושה את הקמח, היה לוקח מים, שמן, ומחבר את כל הקמח, עושה מזה בצק. אז הגדר שלה, שכל בן אדם שמחבר חלקים קטנים לדבר אחד. כמה חלקים קטנים לדבר אחד. זאת אומרת, כבר לשו את זה. אוקיי. האם יש בזה בעיה? עכשיו רואים, אפילו אם אתה לוקח כמה שומשומים, נכון, שומשום, שלא לשו את זה. אתה מחבר אותם ככה עם רוק. כן. לשו. וואו. זה מסוים. אז זה כאילו לקחת סוגיה אחרת. זה סוגיה אחרת, זה נידון בפוסקים, האם יש לישה אחר לישה או אין אחר לישה. עכשיו רואים שאין לישה אחר לישה, כבר לשו את זה. אתה לא מפיק תועלת בלישה הזאת, אתה לא מחבר אותם ככה.

20:28משום שיש נישה אחר נישה זה גם לא בעיה, אבל דבר שלא להשמיט או לפעמים גם בן אדם רוצה לעשות, לוקח תמרים ולש אותם עם פיסטוקים ואגוזים ועושים להם כמו עיסה כזאת ואחרי זה חותך אותם חתיכות יפות, זה בעיה. עכשיו כל המלאכות האלה שהזכרנו... מתחילת, עבוריה, אחורש, כל הדברים האלה היו במלאכת המשכן בסממנים. סממנים זה כל מיני צמחים שזורעים אותם באדמה כדי להפיק מהם צבע. כל הדברים האלה נעשו במלאכת המשכן. אז למדנו שכל דבר שנעשה במלאכת המשכן נאסר בשבת. וההופעה הבאה היא האופה. האפייה לא הייתה במלאכת המשכן; היה בישול של הסממנים. היו מבשלים אותם ומפיקים מהם צבע. כמו שהיום אתה שם סקית תה. שם הם היו עושים את זה בשביל צבע, אחר כך הם היו שמים בזה בגדים. או אז השאלה הראשונה אם אתה אומר שכאילו זה בשביל להביא את כל, זה כאילו זה, איך השתמשת בזה במשקל? כל זה היה כדי להביא את הסממנים, סוגי צמחים שמפיקים צבע, או בשמים, כל מה שהיה צריך לעשות בשביל מלאכת המשכן. אבל הרופא לא היה אפייה במלאכת המשכן.

21:57היה בישול של הסממנים, אבל אפייה ובישול זה אותו דבר. רק פה רבי יהודה הנשיא כתב "האופה", כיוון שהיה צריך לעשות סדר מסוים, תזכורת. איך תזכיר את המלאכות? אז כיוון שכבר דיברנו על לחם, בריאה, חרישה, קצירה, מעמר, דש, זורה, בורר, תוכן, מרקד, לש, אופה, ואחר כך הוא היה אומר בישול. הייתם רגע, אנחנו עוד עכשיו מדברים על לחם ופתאום קופץ בישול. אז זה פחות היה, האדם היה זוכר. אכן, קצב המשנה הוא האופה. שלפעמים בן אדם בלי שהוא ישים לב יכול לעבור על אפייה ועל בישול בשבת בלי שהוא ישים לב. איך יכול להיות? לפעמים יש תבשיל שהוא קר ורובו רוטב, הרבה הרבה רוטב, אז בן אדם שם אותו על הפלטה. נניח מרק קר, שם אותו על הפלטה. זה בעיה. ידעת מרן השולחן ערוך, יש בישול אחר בישול בלח. הוא כוונה בדבר לח, אפילו אם בישלת אותו כבר, יש בישול אחר בישול בלח. יש אשכנזים ש... יש דעות שאומרות שאין בישול אחר בישול בלח. כן, אבל אנחנו מהחרדים, יש בישול אחר בישול בלח, ולכן מרק קר לא שמים אותו על הפלטה או כל תבשיל שרובו רוטב לא שמים אותו על הפלטה. ואם בן אדם לא יודע את זה הוא גורם לבשל אותו. דבר נוסף, בן אדם מכין לעצמו כוס תה פשוט בשבת באופן שהעלים לא מבושלים לפניכם, בן אדם יכול להגיע לבישול בשבת. זה ממש דומה למלאכת המשכן, בישול של צמחים של עלים.

23:26קר לא שמים אותו על הפלטה או כל תבשיל שרובו רוטב. לא שמים אותו על הפלטה, ואם בן אדם לא יודע את זה, הוא גורם לבשל. אותו דבר, בן אדם מכין לעצמו כוס תה פשוט בשבת באופן שהעלים לא מבושלים לפניכם, בן אדם יכול להגיע לבישול בשבת. זה ממש דומה למלאכת המשכן, בישול של צממנים, של עלים, של צמחים. קפה בדרך כלל הוא קלוי, הוא מבושל לפניכם. העלים של התה לא תמיד הם מבושלים. מה הם, איך עושים אותם? מייבשים אותם בתנור. מייבשים אותם בייבוש-ייבוש ככה, שהם יהיו קצת ככה קשים. אבל הם לא מבושלים בכלל. וּתה הוא כלי הבישול, הוא יכול להתבשל אפילו בכלי שני. לכן, צריך להחמיר בזה שבתֵּה אפילו בכלי שני לא לעשות. וקפה יותר כאן. קפה, גם כיוון שהוא כלוי, מבושל. במלאכה הבאה, כך גמרנו את כל החנות של האוכל. עברנו את החלק של האוכל. עכשיו הולכים לשאר מלאכות. הגוזז את הצמר. אדם שגוזז צמר,

24:58יש לו כבשה, הוא גוזז את הצמר שלה, זה אחת מהלכות השבת שנעשרות. עכשיו, לא תמיד צריך לגזוז את הכבשה. לפעמים בן אדם גוזז לעצמו את הראש, או תולש שערה מהזקן, או מסתרק, וכשהוא מסתרק הוא תולש שערות, בלי לשים לב. עכשיו, גם זה וכל שאר המלאכות שנדבר עליהן, היו שייכות בצמר תכלת של מלאכת המשכן. המשכן היה צמר שנצבעו אותו בתכלת, חלק מבדי הכהונה, חלק מהיריעות וכדומה. אז הבדיקה של הצמר גם בעצם חלק מעבודות המשכן שנאסרו. אחרי שהיו גוזזים את הצמר, הצמר על הכבשה היה מאוד מלוכלך, ובפעמים במידה ענקית. הייתה כיסא, כל היום משבת, העזב, האחור, מלוכלך. אז היו לוקחים את זה, רוחצים את זה, ומכבסים את זה. זה נקרא בלשון חז"ל, המלבן. קושק אותו ללבן. זה מלאכה אחרת, וזה בעצם מלאכת הכיבוס. לפעמים בנערה, מתלכלך לו המכנסיים, מתלכלך לו החולצה, פוקח קצת מים, עושה ככה, מנקה. מה, אני אלך לבית כנסת ומלוכלך? אין לי חולצה אחרת. כן, עוד פעם.

26:25ונוהגו קצת אחרת שם בבית, אם אתה לא רוצה לבוא. למה? זה ליבון, זה כיבוס. אחרי שהיו מנקים אותו, שוטפים אותו, היו מנפצים אותו. מנפצים, הכוונה, מסרקים אותו, ומפרידים אותו, כי הצמר הוא מאוד מאוד דחוס. כשהוא על ה... מנפצה, מנפץ. תלפת, זה לוקחים מסרק או מקל, ותשים לו מכות, מכות. עד היום אצל הערבים אתה יכול לראות את זה. אחרי שמקדמים את הצמר, יש להם כמו מכל כזה, מרביצים לצמר. מה זה גורם? זה גורם שהצמר יפתח. הצמר יפתח, יפתח, יפתח, כי הוא מאוד מאוד דחוס. כמה שאתה נותן לו יותר מכות, אז הוא... נתרחב, נתרחב, נתרחב. אחרי זה עוד מסרקים אותו במסרק, הוא נהיה ארוך, כמו שערות כאלה ארוכות ארוכות, שאפשר להתחיל לעבוד איתן.

27:27או שהוא שורק את זה במסרק. אחר כך, אחרי שהיו מנפצים את הצמר, הם שורקים אותו. צביעה? אני חושב שאם לא הייתה את המלאכה הזאת במשכן, הרבה נשים היו בשמחה טובה אם לא הייתה. איפור. איפור ועוד כל מיני דברים ש... לק. יש לי לק יפה לכבוד שבת. נערת לה לק, היא רוצה, היא באה לבית הכנסת. אז היו צובעים את הצמר. וזה בעצם גם נחשב כאחת ממלאכות אב מלאכה. אחרי הצביעה...

28:28היו טובים את הצמר, טוב, ור, וי. מה זה צביעה? היו מוציאים את כל הצמר המסורק הזה, כל הצמר שעכשיו הוא כבר מעובד וצבוע, הוא נורמלי, שמים חוטים חוטים, שיהיה אפשרות לתפור ממנו בגד, שיהיה אפשרות לעשות ממנו משהו. אז זה, היו טובים אותו. עושים מזה חוטים חוטים. היום בדרך כלל לא מתעסקים עם חוטים, אבל לפעמים בן אדם כשהוא מפריד וקשור גם למלאכה הבאה. לפעמים החוטים של הציצית שלו מסתבכים או שלפעמים יש לו בבגדים שלו כל מיני בגדים שיש להם חוטים. יש כאלה סגנון של בגדים מחוטים.

29:28הוא מפריד אותם ומסדר אותם וכדומה. אז זה יותר קשור למלאכות הבאות. זה מתאים שכאילו יש קשר? זה קשור קצת למלאכות הבאות. טוויה זה עושה חוטים מתוך אותו צמר הגדול. כן, זה לא שובר את הקשר. לא, זה מתאים, זה משהו אחר. זה עוד לא ידענו. הוא עושה חוטים מצמר או מפשתן או מכותנה וכדומה, עושה מזה חוטים וכדומה. אחרי הצביעה, אחרי שהיו צובעים את הצמר הגדול, שמים ממנו, יש צמר גדול, מוציאים ממנו חוטים חוטים, הוא היה מיסך. מיסך, הוא בעצם היה בא ומסדר את החוט של הצמר, של מה שהוא עשה בצורה כזאת כדי שיהיה מוכן להריגה כדי שיהיה מוכן כאילו לחיבור לצבירה שיכולים לעשות מזה דברים אחרי המיסך. של מה שהוא עשה בצורה כזאת כדי שיהיה מוכן להריגה, כדי שיהיה מוכן כאילו לחיבור לצבירה, שיכולים לעשות מזה דברים אחרי המלאכה.

30:56יש מלאכה אחרת, שהיום היא פחות אקטואלית, והיא העושה שני בתי נירין. שני בתי נירין, צריך לדעת, שפעם, כדי לטוות, היה, בכל מכונות, הכל שוכלל מאוד. אבל היו שני ריבועים כאלה, שבהם היו חורים, והוא היה מכניס לתוך זה את החוטים. בסדר? והיה לו חוטים מלמעלה, חוטים מלמטה. ובין לבין, הוא היה מעביר חוט שנקרא חוט של ערב. ואז כשהוא היה מעלה את הלמטה ומוריד את הלמעלה, כשביניהם עובר חוט, הייתה נוצרת כזה מין תסבוכת, שהם קשרים. תופע, מעלה את הלמטה, מוריד את הלמעלה, וביניהם עובר חוט. ככה היו עושים תגדדים, ככה היו תופסים תגדדים. אז בן אדם, שבסך הכל, מה עשה? לא כתוב שעשה חניפה, לא תפר, לא עשה חניפה. נותן שתי חוטים בתוך הבת ניר. שם שתי חוטים בתוך החורים האלה. הכין את זה, הכין את זה לאריגה ואומר, לא, אני לא עובד בשבת. רק מסדר את זה בשבת. הכניס את זה לתוך החורים האלה, עושה שתי בתי נירין. איך קוראים לזה? בתי נירין. בתי נירין?

32:26זה בעידן הטכנולוגי של היום והוא קשה, זה פחות אקטואלי. המשך הפעולה של התפירה הייתה אריגה. אריגה באלף הורגת שני חוטים. אדם שהיה מחבר שני חוטים, הפעולה של האריגה היא על ידי חוטי שתי, שזה חוטים ישרים, מלמעלה למטה, וחוטי ערב שעוברים בתוכם. אז אדם שבסוף לקח, יש לו חוטים מסודרים, לקח חוט אחד, הכניס שתי חוטים בתוך שתי חוטים, ערב. בן אדם, אחרי שהוא כבר גמר לארוג, או נהיה לו חוט קטן מדי, שהוא כבר לא יכול לעשות את החזרה, אז הוא היה חותך את החוט. זה נקרא בלשון חז"ל "פוצע". פוצע? פוצע. היה מוריד את חוטי הערב מעל השתי, או את השתי מעל הערב לצורך אריגה. כבר לא מפרק את מה שהוא תפר, חותך. חותך או את החוטים מימין לשמאל, או את החוטים מלמעלה למטה, וכל זה לצורך אריגה.

33:54מסדר את ההריגה וכדומה. הדבר הזה בעצם גם אחרית משלושים יוצא של מלאכות. לחתוך בשבת לא לחתוך סתם חוץ אלא לחתוך שזה לתוך הריגה. מלאכות שזה גם אפשר להתקשר בהן בשקט. הכושר והמתיר מה גם פשוט עושה שני קשרים, קשר של קיימא. קשר של אומן, איפה זה היה במשכן? כשראה בהתרה? היו צדים חלזונות. היו צדים חלזונות, אוקיי, קשר, מה זה? זה שתי מלאכות? שתי מלאכות, אוקיי, קשר זה לקשור, לקשור ולהתיר, לפתוח את הקשר. זה דווקא קשר של קיימא וקשר של אומן. זה מה שעשו מהתורה. איפה זה היה במשכן? הציידים של החלזונות. יש חילוק של דחלת, מה שהיו צריכים באותה ציצית. היו שמים רשתות בתוך הים וצדים את זה. עכשיו ברשת, בדרך כלל, כדי לסדר את הרשת, כל הרשת היא חוטים עם קשרים. אז זה נתפס בקשר. לפעמים פה ארוך מדי, פה קצר מדי. אז זה פותח פה צד אחד, ומושך את החוטים בצד השני. אז זה כושר באמתיות. אבל זה חייב להיות משהו שהוא

35:25כאילו... מדאורייתא עד כך שזה יהיה דווקא קשר של קיימא, נתקיים, יש קשר של אומן. לא סתם קשר. אבל חז"ל גזרו גם על דבר שהוא לא של קיימא. כאילו, אתה קושר את השרוכים שלך, ועונה עליהם. מותר? זה, כן, זה מסתבר בו. גם במשורת הליבה, מותר? גם, גם, כיוון שזה לא של קיימא, וגם כיוון שזה לא קשר של אומן. העניבה, יש פוסקים שזה נחשב לאיזשהו קשר. יש קשר של אומן, של עניבה, קשר מיוחד, וגם הוא לא מתפרק. אתה מושך אותו, נשאר קשר. אז אם אתה לא מפרק אותו במוצאי שבת, אז נשאר קשר ככה. ויש קשר יותר חפיף של עניבה. ככה, גלגל, מכניס. איך אתה פותח אותו? העניבה מתפרקת. כן. זה קשר חפיף. זה קשר סר. גם לא של אומן, וגם הוא... אנשים אומרים שכל התפוגי הקשרים של העניבות הוא כן של אומן. כי לא כולם יודעים היום לעשות קשר של עניבות.

36:25אז כאילו קושרים אותם ולא מורידים אותם? אז לא קושרים אותם, או זה, או שבעצם זה, שלא כולם יודעים, זה עניין לקשור במיוחד, שלא פתאום בין נעליים. אף בן אדם לא בא אליך, קשור לתפילין. אבל אני בא, אתה יכול לקשור לתפילין, אני בא, אני לא יודע לקשור. אז זה קשר של קיימא. אז בנעליים זה לא בעיה, כיוון שזה לא קשר של קיימא. וגם זה מתפרק, בן אדם לא נשאר עם זה. קשר של קיימא, זה צריך לפחות שיהיה שבוע ימים. בן אדם לא נשאר עם נעליים שבוע ימים. בשבילו ובשבילנו. אחרי שיישארנו בשבוע ימים, ברגלות יישארנו. זה הכושר והמטיר. אחרי הכושר והמטיר, התופר שתי תפירות. אדם שתופר שתי תפירות, זה תופר ועוד אחד. זה כמו כשעשינו במלאכת ההריגה, אבל עכשיו זה במלאכת... עכשיו הגדר של תופר, שזה גם אחת מהאבות מלאכות, צריך שיהיה תופר שתי תפירות. שיוך של שתי תפירות. כי תפירה אחת היא לא מחזיקה מעמד. תפירה אחת היא אשר תתפרק. אבל אם אתה תוחב את המחט בבגד פעמיים, זה מחזיק מעמד. זו תפירה. ואתה תופר שתי תפירות. הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, סודר, בנזם שקורע כדי לתפור.

37:52קורע על מנת לתפור שתי צלעות. קורע בגד. עכשיו, למה בן אדם יקרא כדי לתפור? אל תקרא ואל תתפור. מה שהיה במשכן זה הרבה פעמים היריעות. קורע על מנת לתפור. היריעות היו עושים בהם חורים. חור בהיריעה לא מאפשר להלך מזה כדי לתפור את זה. מה היו צריכים? היו קורעים בצד. קורעים בצד, בשני הצדדים. והיו מותחים את זה. ואז החור היה נסתם מהשוליים שהם קחים בצד. כן, אז קריעה על מנת לתפור גם אסורה. כן, עכשיו, תוספת לתופר בשתי תפירות, גם כשהוא תופר בשתי תפירות, גם שתי תפירות יכולות לצאת. לכן פה אומר המפרש ששתי תפירות ובסוף קושר את התפירה. כי אם אתה לא תקשור זה גם יתפרק ואז תתחייב במילא גם על תופר וגם על קושר. זה כל הדברים של הבגדים שבעצם היו ממשקל היריעות, עיזים שעשו ומהצמר ובגדי הכהונה וכל הדברים שעשו לצורך תורת המשכן. עכשיו אנחנו לומדים על מנחה חדשה, ציד צבי. מה זה דווקא צבי? כל חיה שאדם צד אותה, כן גם צבי.

39:21כיוון שיש שאר העבודות שעושים דווקא באור של צבי יותר מכל שאר הגדלים, צבי, האור שלו, היה פעם מאוד טוב. משתמשים בזה יותר משאר החיות. אחרי זה השוחט, אסור לשחוט. מזה בעצם גם כל צדיה של חיה. לפעמים יש חתול שנכנס לבית ונכנס לאיזה חדר ונפחד לאופן שיתהולל בכל הבית. אז הוריד אותו באיזה ארון, את החתול או את העכבר, ושבת, משום פחדת. אחרי זה השוחטור, אסור לשחוט. מזה בעצם גם כל צידת חיה. לפעמים יש חתול שנכנס לבית ונכנס לאיזה חדר ונפחד באופן שיתרוצץ בכל הבית. אז הורגים אותו באיזה ארון, את החתול או את העכבר, ושבת, משום פחדת.

40:22שחיטה של הצבי זה כל פציעת נשמה. יש איזה ג'וק בבית, איזה כיבוש בבית בשבת כמובן זה לא באופן של פיקוח נפש של הקרב, של מלאכה, של משהו. האדם בא, הורג אותו זה עוד מלאכה, והמפשיטו. האדם אחרי שהיו שוחטים את הצבי היו מפשיטים אותו מהעור, לוקחים את העור, מפשיטים אותו. ומזה היו עושים קנאות, היו עושים עור לספר תורה, היו עושים עיריות, בגדים. אז מלאכת ההפשטה של הצבי או של כל חיה אחרת היא גם, בכלל, הדבר הזה שאיסור מלאכה בשבת. כיום זה פחות מצוי, כי קודם כל היום אנחנו לא צדים צבאים, וכל התעשייה אתה קונה בדרך כלל בגידים מוכנים. אבל כל פעם שבן אדם יוצר מצוי באנשים שהם כן מתעסקים בחיות וכדומה, כל אלה שעושים שטריימל, זה בעצם מזנבות של שועלים, או מהעור של שועל וכדומה,

41:49היום זה פחות מצוי, המפשיטו. וזה טוב, התעשייה שהתפתחה היום, בעצם גרמה לנו פחות להגיע לכל המלאכות האלה, משמיים, שלא יחלל שבת כל כך. כן? מפשיטו. עכשיו, אחרי שבן אדם הפשיט את העור, היה צריך לנקות את העור, היה צריך לעשות את כל הדברים כדי שהעור יהיה ראוי לספר תורה, או יהיה ראוי לבגדים, או יהיה ראוי ללבישה, אז היו מולכים אותו. שמים עליו מלח, זה עוד מלאכה, המולכו, והמעבדו. עכשיו, בגמרא, הגמרא אומרת שהמולכו והמעבדו, זה אותו דבר. שתיים, לאיבוד. ולכן אומרת הגמרא, במקום המעבדו, תכתוב המסרטט. המסרטט, היו עושים סרטוטים כמו שורות שורות על הקלף, אבל לא עם עט, אלא עם משהו חד. בספר תורה יש סרטוט שעושים שורות כדי שיהיה צורת כתב טובה וכדומה. זה גם דומה למה שעושים לשיש או לאבן כשאתה עושה כדי ליצור. חורץ, כן, כן. חורץ בעוצמה.

43:16המלאכה אחר כך, עוד דבר שהיו עושים באור, הממחקו. הממחקו, הוא היה מוריד לו, יש הרי על האור, כל מיני שערות קטנים של הצמר. זה לא צמר כמו שכזה. זה לא שערות קטנות כאלה, כמו פלומה כזו. הם היו מורידים, מורידים את כל השיער, כדי שיהיה כל המשטח חלק. עכשיו, זה הרבה פעמים, ממחק, זה הרשעה שהוא משווה משהו. יש פוסקים שדנים בסבון מוצק, שאומרים שאתה מיישר אותו, אתה ממחק אותו. ובעצם, להלכה, כמו שראינו, שערב עובדיה כותב בחזון עובדיה, שמיקר הדין מותר להשתמש בסבון, בן איש חי אסר, חכמת אדם אסר, חיי אדם אסר ועוד. אבל ממחק זה כוונה לקוף בן אדם שמיישר דבר. לפעמים יש לבן אדם קוף מכסף. קוף מכסף. שקצת נדחק מה? הוא שייף רק ככה קצת. זה מחוק, זה אסור. לפעמים יש בן אדם, נהיה לו שולחן מעץ שנהיה עליו טיפה ישן קצת, ומתחיל להוציא כל מיני עצים כאלה. הוא משפשף קצת, שיהיה השולחן חלק, שלא יחתכו, שלא יפתלו. זה אסור. ואחרי שהיו ממחקים את העור, מחתכים אותו.

44:43עושים איזה סנדלים, עושים איזה בגדים, עושים כל מיני דברים. אבל מחתכו, גם עשו. עשו לחתוך. ומחתכו. שזה גם היום שייך, כל פעם שבן אדם רוצה לחתוך איזה דבר, אם זה לא לצורך אכילה, אפשר להטיף, חותך איזה הטיפה בשביל צורך אכילה, זה מותר. אבל כותב בן אדם, מה שאמרו, מחתך. אז לגבי עניין פישו, כשאדם חותך פיסת נייר, אם זה לא לצורך מקיון גופו, אז אם לא יתירו לצורך מקיון גופו, יתירו מכיוון שזה נייר, ויש מורים שבנייר אין איסור של מחתך. מכיוון שהם עובדים פה דווקא באור. זה אור, חיתוך אור. אבל עם כל זה יתירו רק לצורך כל הגולות. אני אמשיך אחר כך, הכותב שתי אותיות. כותב. הרב עובדיה יוסף, במספר, שהיה שם בית כנסת של מצרים, היו אנשים מגיעים לבית הכנסת, וכשבן אדם היה עולה לתורה, מישהו היה צריך להגיד לו. מי שברך שמתנדב, זה היה החלק הכי חשוב, שמתנדב, כמה אתה תורם לנו? 200 שקל, 300 שקל. אבל מה הבעיה? מי אמר שיתרום? מי אמר שנזכור? את מי שהיה ראשים?

46:14פלוני, שבת, שבת. 300 שקל, 400 שקל. הוא בא ומספר לי זה. האם היה אפשר, בעיפרון, שזה לא כתב של קיימא. עיפרון לא מחזיק כבר מאוד הרבה זמן. כי במשך הזמן הוא נדעך ונמחק. האם ידוע דאורייתא או דרבנן, ואם אפשר יהיה להגיד לגוי, מערב שבת, שיכתוב בעיפרון שזה, כי אם וכו' יהיה סתירה דרבנן. הרב אבל אומר, למה צריך את כל הדברים האלה? היום, ברוך השם, כבר עשו כרטיסים עם כל הסכומים של כסף, עם שמות של כל חברי בית הכנסת, וכשמישהו עולה לתורה, הם נותנים לו את הכרטיס, ושמים סיכה ליד הסכום. 100 שקל, 120 שקל, 150 שקל. אבל פעם זה היה בעיה, כתיבה. זה היה שכותב דבר. היו כותבים? זה לא טוב, זה לא היה טוב. לא היו נכונים לפי התורה.

47:15כשהוא הגיע למצרים היה שם מצב מאוד קשה של אנשים שלא שמרו תורה ומצוות. המוהל, המוהל, שאהב לחתוך ברית מילה, היה מגיע גם בשבת כדי לעשות בריתות. איך הברית הזו נשארת בכלל? בדיעבד, כי אפילו אם בן אדם נחתך לו, נפל ונחתך, לא צריך לעשות עוד פעם ברית. לא צריך שבן אדם יעשה לו ברית. זה מה שכתוב במדרש על אברהם. הבין הוא שאברהם התקשה, הלך לתוך תופת הברית, הגיע הקרב, חושך הקרב, והוא חתך לו. כותב שתי אותיות, ראינו, והמוחק על בניין. זה שיעור של המילה הכי קטנה בשפה העברית. אם, למשל, אני כותב א', אין לזה משמעות של מילה. אבל אם ליד א' אני עושה ב', אב, אבא ואבא. זו המילה הכי קטנה, הכי נחשבת, הכי משמעותית. כל המלאכות האלה, הם בעצם צריכים שיהיו משהו משמעותי. משהו שאפשר יהיה לחבר בין זה לזה. עכשיו, במשכן היו רושמים את זה בקרשים.

48:38כל קרש שרושמים אות לידו, אתה יודע מה הבן זוג שלו. כי הם מחברים את כל הקרשים אחד ליד השני. אז הם עושים א' ליד ב', ואתם יודעים שא' מעמידים ליד ב'. אבל באנגלית יש מילים נפרדות אחת. אז אם אנחנו כותבים, נגיד, A, זה כאילו... זה אומר A. זה כאילו... זו מילה שלמה, רק A. מה זה אומר? A. כאילו A דבר. אז זה לא מילה. לא, זו מילה. באנגלית מכתיבים את זה למילה, הם לא רואים את המילה. זה הכל הולך לפי השפה. קודם כל, מפני שפת לשון הקודש, ודבר שני, גם באנגלית, הם חילקו את המילה לשתיים. במקום הדבר, כותבים אה, אז דבר. זה לא מילה אחת. הם יכולים גם לחלק את הדבר לשלוש. די, בי, אה. אה זה שלוש מילים. לא אראה אם בן אדם הוא כותב רק איי. איך בכלל אומרים את זה שכל כתיבה בלעד זה לא דאורייתא? דווקא אשורית.

49:38זה דבר ראשון. דבר שני, הכל עומד לפי שפת לשון הקודש. וגם שם, הצורה של הכתיבה שלהם, שחילקו את זה, עדיין אין לזה תוקף של משמעות של מילה. כי אם הייתי למשל לכתוב א' לבד, איפה? כן, איזה זכרון? דף? אי, מה אני אומר? הדבר, כאילו משהו. א', ככה א'. אוקיי. אתה מבין מה זה? כן, זה אה. אה, אה מה? אה, אה בחיבור למשהו. לא אה בלבד. כן. יכול? אם אני כותב אה, יכול להיות שאני כותב אה דבר הזה, יכול להיות שאני מתחיל כל מילה אחרת שמתחילה באה, אז אין לזה עדיין משמעות. אפילו שזה אות אחת. אתה אומר שכותבים אותה אות אחת, אבל כותבים אותה תמיד בצירוף משהו. גם בשפה העברית אני יכול לכתוב א', שזה בעצם סימן של אחד, או אלופו של עולם. קוראים לזה דבר אחר. אבל חוף של מינה תמיד בא עם חיבור של משהו, ולכן זה מינימום שתי אותיות. אותו דבר, אדם שמוחק את שתי האותיות. המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. כשאדם מוחק, זה עוד סוג מלאכה אסורה. איך קוראים לזה כותב? כותב? הכותב שתי אותיות, והמוחק שתי אותיות. שניהם היו בעצים של המשכן,

51:19כדי לזאת את הפזר של החיבור שלהם. כן. ואז אחר כך, הבונה. אדם שבונה, בונה בעניין. הסתדר לפעמים, בן אדם, אומר לא, אני לא בונה. אבל יש לו איזה חור בקיר או משהו. לוקח משהו קטן, סתם סותם את זה. זה בעיה. אפשר לדלות לגו? לגו ומשחקים וכדומה, כל המשחקים האלה יתירו אותם לילדים כיוון ש... אין לזה שם של בניין כי זה לא בניין שקיימא. כשזה לא מסכימה, מביאים כל זה אבל אמרו שיכול להיות איזה עניינים של עובדים לכל, מעשה כל. בסבבה, אבל כן לבוגרים שלא יתעסקו בזה. עכשיו אחרי איכות מבונה יש סותר, כתום ששובר את הקיר. היה פעם, בן אדם אחד היה באיזה מקום, והוא ראה שיש איזה מסמר שבולט מהקיר. כל מי שעובר, נתפס לו החליפה, שם עושה לו חור בחליפה. אז הוא חס על עם ישראל. כן, חליפות חדשות, כולם באים בשבת. אז הוא הלך, מבנית את המסמר ככה, התחיל לתקן, התחילו, הוא מתלהב. פיננסים, טעה.

52:45הוא רצה שכולם ימכרו לו כפיים. סעדתם אתכם. סעדתם אתכם. שאלה לאן אתה, לאן אתה עורך עכשיו? כן. לאן, איפה תגיע שם? זה הסוצר? ספרת חלק מהקיר, ספרת קצת מסמר, מסמר מוקצה. וכל זה הוא חושב שהגיע לשמיים ואמר לו, משה רבנו, מחכה לך. חשבתי מצווה, זה מראה לנו בנאדם שלא יודע, חילולי שבת על ימין ועל שמאל. כמו שרבי נתן גירונדי שאתה אומר, הוא אומר, מי שלא לומד הלכות שבת, מובטח לו שהוא מחלל שבת. לא, בטח. בטוח. הוא חושב שמגיע לסווג את זה כמלאכה הבאה: המחבא אש.

53:47אבל דווקא כשהוא מכבה בשביל לעשות פחמים. והמבעיר, אז המדליק אש. עכשיו, גם המכבּה וגם המבעיר, שניהם היו בעצם מלאכות שנעשו בסממנים של המשכן, שצריכים לבשל אותם, כמו שדיברנו לפני כן, אז הם מדליקים ומכבים, וזה אסור של דאורייתא. מלאכה אחרת היא המכה בפטיש. המכה בפטיש הכוונה לכל מלאכה שהיא גומרת את הדבר, את הכלי, את המוצר. למשל, יש לפעמים חולצות כאלה שמוכרים אותן עם הפתח של הצוואר סגור קצת. יש חולצות שיוצאות מהבית חרושת. אז פה בפתח, הפתח סגור. בחוט דק, לא חוט רציני. כן. לפני שאתה, זה אתה בא, פותח את זה ככה. כן. קצצת החוט. זה מכה בפטיש. וואו. זה גמר מלאכה. למה? כי ככה החולצה לא ראויה ללבישה. נכון? החולצה פגומה. חוץ מזה שזה יותר גרוע מתופס, זה גם קורע תפירות ועוד כמה דברים. אבל כל זמן שהחולצה לא ראויה לשימוש,

55:15ועכשיו את עושה את הראויה לשימוש? לא בעיה. או כל דבר אחר. יש לפעמים דברים שאתה עכשיו מכין אותם לכלי. יש כאלה שאומרים, אם אתה פותח קופסת שימורים בשבת, אתה עכשיו הופך אותה לכלי. אתה גומר את המלאכה שלה. יש מקילים בזה, כיוון שזה לא משמעות של כלי, כי זורקים את זה אחר כך. אבל אתה לא צריך לשים לב למועשים שלו בשבת. מלאכה אחרת זה המוציא מרשות לרשות. אדם שמטלטל, מוציאים מרשות הרבים לרשות היחיד או מרשות היחיד לרשות הרבים. זה באמת צריך להיזהר במיוחד בארה"ב, שיש שם הרבה מקומות שיש בהם ת"ז נעמה בגודל של הרחוב ברוחב, פלוס כמות של אנשים גדולה שזה 600 אלף איש, שזה מדאורייתא השיעור של רשות הרבים שחייב עליהם מי שמוציא. אז מוציאים מ... לוקח משהו ו...

56:22אם זה מסיים את המשנה, הרי אלו אבות מלאכות, וארבעים חסר אחת. כל אלו הן 39 מלאכות שהצטוו מפי הבורא על הדבר הזה שלא לחלל שבת בשום אחד מסוגי העניינים האלה. לא בהם ולא בדומה להם, ולא בתולדות שלהם.