פרשת ויקרא, איך אפשר להתחבר להשם ולהיות כשר וטהור מרב אפרים כחלון שליט"א

0:01אנחנו מתחילים עם ספר ויקרא בעזרת השם. ספר ויקרא מכונה על פי חז"ל תורת כהנים, כיוון שכל הספר עוסק בענייני הקורבנות, בענייני המקדש. לפעמים, בן אדם כשהוא מגיע לספר הזה, ספר ויקרא, הוא קצת מתאכזב - אין פה סיפורים, עם ישראל במדבר, אין אקשן, קורבנות, שוחטים בהמות, מקריבים את הדם. איך זה קשור אליי כל כך? אז אנחנו נלמד בעזרת השם את פרשת השבוע, פרשת ויקרא, וננסה להפיק מזה לקח מכל תורת הקורבנות לחיים שלנו. בנוסף, נלמד בעצם את פרטיהם של הדינים, על קצה המזלג, של הקורבנות, שבבניין בית המקדש וכולנו נביא בשמחה את הקורבנות. אז הקדמה ל...

1:01כלל סוגי הקורבנות הם בעצם, בפרשה שלנו אנחנו נלמד על ארבעה סוגי קורבנות: קורבן עולה, קורבן שלמים, קורבן חטאת וקורבן אשם. קורבן עולה הוא עולה כליל לה'. כל קורבן שאדם רוצה להביא לה', כליל, שלא נאכל לכהנים, לא נאכל לבעלים, נקרא קורבן עולה. והוא מביא אותו דווקא מסוג בהמה של זכר. קורבן שלמים, זה זכר עונק. כבר אפשר להביא אותו וגם הבעלים אוכלים. לכן השם שלו "שלמים" כביכול כולם פה מקבלים חלק. יש שלום בין כולם, גם הכהן, גם הבעלים. זה לא נעשה על חטא משהו, אדם רוצה להביא שלמי תודה, להודות לקדוש ברוך הוא על חסדיו, או לנדוב משהו במתנת ליבו. קורבן חטאת, זה אם אדם חטא ועבר על איזה עוון, עוון מהתורה, בשוגג, והוא לא ידע, צריך להביא קורבן נקבה, וזה נאכל על ידי הכוהנים בלשון חז"ל.

2:21כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. קרבן אשם, יש חמישה סוגי אשמות על חמישה עבירות שהכפרה שלהן זה סוג של קרבן אשם שצריך להביא אותו זכר. ושוב פעם, הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. זה בעצם הקדמה קצרה בענייני הקורבנות, ואנחנו נתחיל את פרשת השבוע כהרגלנו על פי סדר הפסוקים. אבל כמובן, על ההתחלה של פרשת השבוע במילה הראשונה בספר ויקרא, במילה הראשונה בפרשת ויקרא: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור". כל אדם שמסתכל במילה הראשונה רואה שהאות האחרונה של "ויקרא" היא א' קטנה. אז כמובן הדבר הזה אומר דרשני. כל האותיות של ספר התורה, כשתסתכלו, כולן בשתן צחד, כולן באותו גודל. פתאום פה כתוב ויקרא עם א' קטנה. מה קרה לאלף? נגמרה הדיו? מה קרה? למה פתאום פה א' קטנה באמצע התורה? לא בספר התורה. אז באמת חז"ל במדרש באו וגילו את הטעם הזה שבעצם משה רבנו... הדבר הזה אומר דרשני. כל האותיות של ספר התורה, כשתסתכלו, כולן בשווה. כולן באותו גודל. פתאום פה כתוב וַיִּקְרָא עם א' קטנה. מה קרה לאלף? נגמר הדיו? מה קרה? למה פתאום פה א' קטנה באמצע התורה, לא בשאר ספר התורה? אז באמת חז"ל במדרש באו וגילו את הטעם הזה שבעצם משה רבנו...

3:40כשהקדוש ברוך הוא אמר לו תכתוב ויקרא אל משה, משה רבנו היה קשה לו לכתוב ויקרא. ולמה? כי ויקרא אל משה זה כאילו כמו שתי סוגי חברים. אני קורא לך, הלו משה, הלו נחמן, הלו שמוליק. אני קורא לך, ויקרא אל משה. אבל הוא אומר מה, הקדוש ברוך הוא בורא העולם הגדול והנורא. קורא לי כאילו, מי אני בכלל? הוא אומר לכן אני לא אכתוב ויקרא. אני אכתוב אולי ועיקר, ועיקר זה ראשון מקרה כמו שחס ושלום כתוב אצל בלעם אלף אלפי הבדלות להבדיל ממשה רבנו. משה רבנו היה עשי הקדושה ובלעם היה עשי הטומאה. ועיקר, ראשון מקרה כזה כאילו, בטעות כאילו הקדוש ברוך הוא לא בא במיוחד אלא אגב, הוא כבר היה באזור, נקרא לזה ככה, כאילו. אבל מה? אבל אי אפשר לשנות ממה שהקדוש ברוך הוא אמר לו ועיקרה. אז מה הוא עשה? אמר לי, אני אכתוב א' קטנה. ובאמת משה רבנו סיים לכתוב את כל התורה. הקדוש ברוך הוא אמר לו את הכמות של הדיו בהתחלה לכתוב את כל ספר התורה, והנה נשארו כמה טיפות של דיו, ממש קצת ממה שנשאר מהאות הקטנה הזאת של הענווה של משה רבנו. אתה כתוב א' גדולה, ובמקום זה נכתבה א' קטנה. אז הפרש של הטיפות דיו הללו שהיו טיפות דיו של ענווה של משה רבנו, הקדוש ברוך הוא לקח את זה.

5:07ומרח לו את זה על הפנים שלו, של משה רבנו, ומזה היה קירון אור הפנים של משה. הענווה שלו גרמה לו לדרגה הגדולה של קרינת אור פניו של משה רבנו עליו השלום. וזה בעצם אנחנו צריכים לדעת את המושג הזה של הענווה. כל בן אדם שהקדוש ברוך הוא בא ואומר לו, תכתוב מה שאני אומר לך, תכתוב שאתה גאון ואתה צדיק ואתה קדוש. הוא אומר, מה אני אעשה? הקדוש ברוך הוא אמר לי לכתוב. אז אני כותב, אני עושה מצווה, אבל מה אני אעשה? משה רבינו, הקדוש ברוך הוא אומר לו, תכתוב, העיקר הקשה לו, הוא כל כך עניו, הוא בדרגה כל כך כל כך כל כך נמוכה, מרגיש את עצמו, אומר, איך אני יכול להעיז? אבל אי אפשר לעשות שלום ולהמרות את פיו של הקדוש ברוך הוא. אז הוא עשה משהו קטן, שזה באמת מצא חן בעיני הקדוש ברוך הוא. אחד מגדולי האחרונים, בדור האחרון, רבי משה פיינשטיין, חיבר שו"ת אגרות משה. הוא היה גר באמריקה, בניו יורק. הקים שם ישיבה והקים עולם של תורה. הוא הגיע מרוסיה והצליח לברוח מרוסיה לאמריקה, ושם באמת הפך את כל התרבות האמריקאית בקרב האורתודוקסים, שאז הייתה בעצם תרבות של כסף. אפילו האורתודוקסים היו בעצם במקצת משועבדים לממון, והוא הפך את המקום לחיים של תורה. אז הגאון הקדוש הזה, רבי משה פיינשטיין, שהיה גדול הדור וכל הגאונים והרבנים היו חרדים לקיים את מוצא שפתיו ואת דברותיו ואת פסקיו. יום אחד הוא הולך ברחוב ופתאום הוא שומע שמישהי, איזו אישה, קוראת...

6:32במקצת משעובדים לממון והוא הפך את המקום לחיים של תורה. אז הגאון הקדוש הזה, רבי משה פיינשטיין, שהיה גדול הדור, וכל הגאונים והרבנים היו חרדים לקיים את מוצא שפתיו ואת דיברותיו ואת פסקיו. יום אחד הוא הולך ברחוב ופתאום הוא שומע שמישהי, איזו אישה, קוראת. משה, משה. הוא מסתכל אחר כך, כן, כן, גברת, מה, מה את רוצה? האישה נבוכה. לא, לא, רב, סליחה, לא, לא, קראתי לו, לא קראתי לך. הבן שלי, הוא לפניך, הוא התקדם מולי, אז קראתי לו, קוראים לו משה, התחילה גם... מה, לא, טוב, טוב, חשבתי שקראת לי. הרב משה פיינשטיין, הרב, הגאון, הקדוש, הצדיק, גדול הדור, כשהוא שומע אישה שקוראת משה, הוא לא חושב בדעתו, אפילו לא באחוז אחד, אולי היא לא מתכוונת לי. השם שלי זה משה. אבל רגע, אומרים לך תמיד הרב הגאון הרב משה. לא, זה לא קוראים לי הרב הגאון. השם שלי זה משה, אז אני עונה. קוראים לי ואני עונה. זה בעצם מושג של ענוה. ויקרא אל משה. תנסה להקטין את עצמך. אתה לא חייב להשוויץ כל דבר. אתה לא חייב להראות שאתה תמיד נאמבר 1. אפילו אם הקדוש ברוך הוא אומר לך. הקדוש ברוך הוא אומר לך. ויקרא, תכתוב ויקרא.

7:57ענווה, צניעות ושפלות, שזה דבר שמצחן בעיניו של הקדוש ברוך הוא. אז כאן כתוב "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור, דבר אל בני ישראל". הקדוש ברוך הוא אומר את הציווי הזה תעביר הלאה לעם ישראל, ואמרת להם: "אדם כי יקריב מכם קורבן לה' מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם". כן, זה הפסוק השני בפרשה. אדם כי יקריב מכם קורבן. אדם שרוצה להקריב קורבן, הוא יכול להקריב את הקורבן הזה מן הבהמות, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם. הסיבה שהגדיר את זה וכתב בהתחלה מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם, זה כיוון שחז"ל בתורת כהנים מגדירים ואומרים שלא כל סוג של בהמה יכולה להיקרב למלכת הקודש. מין הבהמה, פירושו, מתוך המין הבהמי תמצא מין אחד. מה זה אומר? מין שלא נעברה בו עבירה. למשל, אם הבהמה הזאת, מישהו רבה אותה, עושה את העבירה של זנות עם בהמה. לצערנו, יש גם אנשים כאלה. או, מגדירים ואומרים שלא כל סוג של בהמה יכולה להיקרב למלאכת הקודש. מין הבהמה, פירושו, מתוך המין הבהמי תמצא מין אחד. מה זה אומר? מין שלא נעברה בו עבירה. למשל, אם הבהמה הזאת, מישהו רבא אותה, עושה את העבירה של זנות עם בהמה. לצערנו, יש גם אנשים כאלה. או, השתחווה אליה, בהודו משתחווים על הפרות, אז אסור להביא אותם לבית המקדש. אפילו כשבן אדם אומר, מה, לא רואים כלום, מה? אסור, התורה אוסרת. התורה אומרת, המושג הזה של הקורבנות, הוא קדוש, הוא צריך להיות בקדושתו, מתחילתו ועד סופו. ולא רק זה, אפילו אם בן אדם אומר, אין, הבהמה היא בסדר, לא נעברה בה כלום, רק פשוט אני פילחתי מאיזה מקום, לקחתי, לא היה לי כסף להביא קורבנות, לקחתי את הבהמה, אני אזכה אותו לעשות מצווה.

9:25השתחווה אליה, בהודו משתחווים על הפרות, אז אסור להביא אותם לבית המקדש. אפילו כשבן אדם אומר, מה, לא רואים כלום, מה? אסור, התורה אוסרת. התורה אומרת, המושג הזה של הקורבנות הוא קדוש, הוא צריך להיות בקדושתו מתחילתו ועד סופו. ולא רק זה, אפילו אם בן אדם אומר, אין, הבהמה היא בסדר, לא נעבר בה כלום, רק פשוט אני פילחתי מאיזה מקום, לקחתי, לא היה לי כסף להביא קורבנות, לקחתי את הבהמה, אני אזכה אותה לעשות מצווה. אז על זה אומרים חז"ל בויקרא רבה: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". אדם, אומרים חז"ל בויקרא רבה, למה נאמר? מהאדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו. אף אתם לא תקריבו מן הגזל. זה אומר, אדם הראשון הקדוש ברוך הוא ברא אותו הראשון בעולם, כל העולם היה שלו, והקריב קרבן לקדוש ברוך הוא. אז כל מה שהוא הקריב, כל מה שהוא לקח, זה בעצם מתנה מבורא העולם שנתן לו. אז לא היה לו מושג של גזל. אז גם היום כשבן אדם מקריב קורבן, בזמן שבית המקדש קיים כמובן, כי היום אסור להקריב קורבנות, אסור שזה יהיה מן הגזל. ובאמת התורה מתחילה בקורבן הראשון עם עולה, קורבנו מן הבקר, זכר תמים יקריבנו.

10:47אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני השם. הדרגה הגדולה של הקורבנות מתחילה בקורבן עולה, כיוון שקורבן עולה הוא עולה כליל להשם. כל העברים, הכל, הכל, הכל נשרף כליל להשם. זה בעצם, דרך אגב, גם כל קורבן שמגיע מן הגויים הוא עולה כליל להשם. למה? מסבירים המפרשים, כיוון שקורבן שמגיע מגוי, הדבר המושלם... שהגוי מבין שיכול להיות זה רק אם הכל עולה לקדוש ברוך הוא. הגוי לא מבין מושג כזה שאם הכוהנים יאכלו חלק אז הוא מתכפר. זה לא הגיוני - אני בן אדם והוא בן אדם. הוא לא מבין את הדרגות של הקדושה העליונות, מה שאין כן עם ישראל מבינים שאם אתה נותן קורבן לכוהן והכוהן מקריב חלק לקדוש ברוך הוא והוא אוכל - זה יכול להיות לך כפרה, כמו קורבן חטאת וכמו קורבן אשם. עכשיו, בהמשך הפרשה, הפרשה מתארת מה צריך לעשות עם כל קורבן. צריך להביא אותו לבית המקדש, לסמוך עליו, לשחוט אותו, לזרוק את הדם, להקריב את האיברים על המזבח. חלק מהקורבנות אוכלים אותם, חלק מהקורבנות לא אוכלים אותם. הרמב"ן, שהיה אחד מגדולי המפרשים על פרשת השבוע,

12:13מביא רמז יפה על הפסוק בפרק א' פסוק ט' אומר הרמב"ן: "בקרבו יִקְרָבוּ, וְרָחַץ בַּמָּיִם, וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה אִשֵּׁי רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'". זה החלק הראשון שמדבר על קורבן העולה. אומר הרמב"ן, הביאור של כל המעשים שנעשים בקורבן... יבואר על פי מה שחז"ל פרשו, שהטעם שנאמר בקורבנות כל העבודות האלה, הסמיכה, השחיטה וכדומה, לפי שמעשה בני האדם נגמרים במחשבה, בדיבור ובמעשה. איך בן אדם מוציא לפועל כל דבר? הוא חושב, הוא מדבר, ואז הוא מסיים בכלי המעשה. כל בן אדם שרוצה לבצע משהו מסוים, זה על דרך שלושת הדברים הללו. ציווה השם כי כאשר יחטא יביא קורבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה. זה על דרך שלושת הדברים הללו. ציווה השם כי כאשר יחטא יביא קורבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה. קודם כל, את הדרגה הזאת של המעשה, שהיא אחד משלושת הדברים שבן אדם מוציא את הפעולות מתוך הגיגי מחשבתו, כנגד זה, המעשה הזה יהיה כנגד מעשה אחר שאתה עושה.

13:41ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, יגיד וידוי, ויסרוף באש הקרב והקליות, הכוונה כל החלקים הפנימיים שהם כלי המחשבה והתאווה, והקרביים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק אדם על המזבח, לוקח את דם של הבהמה וזורק אותו על המזבח כנגד דמו בנפשו, כי כתוב כי הדם הוא הנפש. כדי שיחשוב אדם, ופה זה היסוד החשוב, ועשותו כל אלה, כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו. כשבן אדם הביא קורבן, גם אם הוא לא מתכוון להביא קורבן חטאת, אבל אתה צריך לדעת שבשעה שאתה מביא את הקורבן, אתה בעצם בטוח עשית איזו עבירה. אין צדיק שיעשה טוב ולא יחטא, או מחוסר ידיעה, או מחוסר מחשבה, בלי שימת לב, אבל יכול להיות, ומסתבר מאוד, שעשית עבירה. רבי יונתן אייבשיץ כותב בספרו יערות דבש, שהיה גאון לפני כמתיים שנה בערך, שאדם שלא לומד הלכות שבת, בטוח שיחלל שבת. לא ספק. שימו לב. לא ספק. בטוח שיחלל שבת. אז בן אדם יכול לחיות שמונים שנה, והוא בטוח ששמונים שנה הוא שומר שבת.

15:10אדוני, אתה לא שומר שבת. בטוח שחיללת שבת בשוגג. אבל חז"ל במשלי אבות אמרו שיש גזירת תלמוד עוון. אתה צריך ללמוד. אתה צריך לדעת מה זה בורר. שאסור לברור פסולת מתוך אוכל בשבת. את כל הדינים. חורש. בן אדם אומר: איך אני קשור לחורש? אין לי שדה. אבל אתה יודע, לפעמים אתה יכול לשחק עם הילדים שלך גולות באדמה. וחופר איזה בור, הופך את הקרקע, עושה משהו. אסור בשבת. אז אדם כל פעם שהוא מביא קורבן, אז התורה אומרת, אוי, יש לך פה עוד הזדמנות שזה יהיה לך עוד כפרה על העבונות שעשית, או במחשבה, או בדיבור, או במעשה. לכן כנגד זה יש את שלוש החלוקות האלה שגם עושים בקורבן. והאדם בשעה שמקריב את הקורבן, אומר הרמב"ן, צריך שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו ויסרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. אם נשים לב, בעצם אדם שחוטא לפני מלך זה מורד במלכות. לא התכוונתי, כן התכוונתי למשל, אדם זה רק אבן פגע בראשו של המלך. לא התכוונתי להכות על ראש המלך. תופסים אותו, במקרה הטוב הוא רק יוצא בכלא; במקרה הטוב אם המלך דיקטטורי, יהרוג אותו. אז אדם שחוטא לפני מלך מלכי המלכים היה צריך להיות נענש באותו אופן. איך אתה מעיז לחטוא לפני מלך מלכי המלכים שנותן לך חיים, שמלך העולם? אבל הקב"ה מוכל וסולח.

16:32אדם זה רק אבן פגעה בראשו של המלך. לא התכוונתי להעלות על ראשו של המלך. תופסים אותו, ובמקרה הטוב הוא רק יוצא בכלא. במקרה הטוב, אם המלך דיקטטורי, יהרוג אותו. אז אדם שחוטא לפני מלך מלכי המלכים היה צריך להיות איש בכת איום. איך אתה מעז לחטוא לפני מלך מלכי המלכים שנותן לך חיים, שמלך העולם? אבל הקב"ה מוחל וסולח. ואומר כי לא אחפוץ במות המת ולא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה. אני רוצה שישוב ויחיה. אז הקב"ה אומר: בסדר, אבל מהי הכפרה? המסתינים, המקטרגים, כוחות הטומאה, אותם אלה שבעצם גרמו לבן אדם לחטוא, עכשיו הם בדיוק באים ומעידים: הנה, הנה, תראה, תראה, הוא חוטא. והם אומרים לקב"ה: תעניש אותו. אומר מה ירגיע אותם? איך תהיה כפרה? אז צריך לחזור בתשובה, ובמקום שאותם שטנים, אותם כוחות אומה, אותם כוחות רשע, אותם כוחות אופל, יבואו ויזיקו לבן אדם, בעצם רוצים להרוג אותו, להוציא לו את דמו ולהתעלל בו, באותו גוף שעשה עבירה, כי יש להם שליטה על הגוף הזה.

17:45ראוי לו שישפך דמו ויישרף לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר הוא הקורבן הזה שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, ואיברי הקורבן כנגד איבריו. המנות אלו, החלקים זרוע, לחיים וקיבה, שהכהן לוקח ומקבל לאחיות בהם מורה התורה שהתפללו עליו. מורה התורה זה הכהנים שהתפללו עליו. וקורבן התמיד, היו תמיד כל יום מקריבים קורבן, אחד בבוקר ואחד בערב, בעבור שלא יינצלו הרבים מחטוא תמיד. אפילו אם בן אדם נזהר, כל חייו לא לחטוא, או לפחות יום אחד מהבוקר עד הערב, אבל קבוצה שלמה, הרבים, כל עם ישראל, לא יכולים. אין לו ימלט שאחד יפספס ויחטא, לכן כל יום היה קורבן בערב, קורבן בבוקר. קורבן בערב שמחפר על כל האבונות של היום, וקורבן בבוקר שמחפר על כל האבונות של הלילה. ואלה הדברים אומר הרמב"ן מתקבלים ומושכים את הלב כדברי אגדה בעצם. הטעם הזה של הקורבנות הוא מובן לנו, הוא מוסבר לנו עכשיו בעצם למה צריך לעשות אותו, ובעצם מה הפסדנו אנחנו בחורבן בית המקדש. כי באמת הגמרא אומרת שבזמן שהיה קורבן התמיד, אז אדם לא היה ישן עם חטאים. חטא זה בשוגג כמובן, הקורבן התמיד היה מחפר על העוונות שלו, ובמילא איזו קדושה הייתה בדור.

19:15איזה מיוחדות, כמה קשר לאלוקים, כמה טהרה היה ברחובות, לא בבית מדרש, ברחובות. כי כל אחד ואחד מעם ישראל היה יודע, אסור לעשות עבירות, צריך להיזהר, וגם אם יש עבירה בשוגג, והוא עוד לא הביא קורבן, קורבן תמיד מחפר. בהמשך התורה, בפרק ב', פסוק א', "ונפש כי תקריב קורבן מנחה לה', סולת יהיה קרבנו". פה התורה מדברת על אדם שרוצה להביא קורבן מנחה. מנחה זה קצת סולת, קצת קמח. בדרך כלל, בן אדם שרוצה להביא קורבן, הוא מביא קורבן טוב, הנותן בעין יפה, הוא נותן. כי פה מדובר על קורבן נדבה. זאת אומרת, אף אחד לא הכריח אותך להביא. אם אתה מביא, תביא כמו בן אדם. ופתאום פה כתוב שבן אדם רוצה להביא קורבן, והוא מביא קילו קמח, קילו סולת. מי מביא את זה? רק אני. אני, מסכן, אין לו. כל היום הוא מקבץ נדבות, כל היום הוא אוסף, עובד קשה. הצליח לאסוף... דולר וחצי. מה אפשר לעשות עם דולר וחצי? הוא רוצה להודות לקדוש ברוך הוא. הוא רוצה להביא נדבה לקדוש ברוך הוא. אז הוא אומר, הולך, מגיע לחנות, יש לכם משהו בדולר וחצי? אמרו לו, חבילת סולת. אמר להם, משהו שאני יכול להביא לבית המקדש.

20:43אומרים לו, טוב, קח שקית קמח, וכל הדרך הוא מצטער, הוא אומר, וואו, והוא מביא קורבן, והוא מביא כבש, והוא מביא פרה, וזה מביא שור, ואני מה? מגיע עם איזו שקית קטנה, מה? כולו מתבאס, כולו מאוכזב, כולו בצער. אומרת התורה "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו." אומרים חז"ל בגמרא במסכת מנחות (דף ק"ד עמוד ב'). לא נאמר "נפש" בכל קורבנות נדבה. המילה "נפש," כמו שכתוב פה, "ונפש, כי תקריב," לא כתובה בכל קורבנות נדבה, רק בקורבן מנחת עני. והטעם לזה, כי מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקדוש ברוך הוא, מעלה אני עליו, כאילו הקריב נפשו. הקדוש ברוך הוא לא מסתכל על גודל הקורבן, כמה טונות שוקלים הקורבנות שהבאת. שור שמן זה גם טוב, זה גם נחמד, זה גם יפה. צריך להביא משהו מכובד אם אתה יכול, אבל בורא עולם יודע שהעני הזה, בדולר וחצי של הקמח שהוא הביא, זו תמצית תמצית תמצית נפשו. כמה צער הוא חווה כשהשיג את זה, כמה אכזבה. מה הוא חושב כל הזמן? איך הוא מתאכזב כשהוא מגיע לבית המקדש רק עם שקית קטנה של קמח.

22:01ונפש כי תקריב, אומרת התורה, אומר הקדוש ברוך הוא, מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו. זה אומר העשיר שהביא שור, 500 קילו, 700 קילו, שור שמן שפיתמו אותו. לא מעלה עליך כאילו הקרבת את נפשך. תעשיר ויזה אחת, כרטיס אשראי, לקחת את השור לבית המקדש, אפילו לא סחבת אותו. הבאת איזה הובלה, לוקחים לך את זה שם, מורידים לך, אתה כמו קינג, יושב, נותן רק הוראות. זה לא נקרא "ונפש כי תקריב." אבל אותו עני, שהתגלגל, וסחב, וטרח, וקיבץ, ואסף, סוף סוף קנה, והביא לו את המקדש הזה, כאילו קמח. "ונפש כי תקריב קרבנו קורבן מנחה," אומר הקב"ה. זה נפש. זה תמצית הנשמה שלו. אני יודע שהוא הקריב פה חלק מתוך הנשמה שלו. בהמשך הפרשה, בפרק ב', פסוק י"א: "כל המנחה אשר תקריבו לה'". בסוף הקטע שמדבר על המנחה של העני, לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אִשֶּׁה לה'. התורה אומרת בקורבן הזה של המנחה: אני, אל תגיד אני אוסיף דבש, אוסיף שאור. שאור זה משהו שמטפיח. לא תקטירו ממנו אִשֶּׁה לה'. כלי יקר, אחד ממפרשי התורה, הביא רמז לחיים שלנו היום. אין לנו קורבנות היום, אבל אפשר ללמוד ממעשה הקורבנות.

23:11לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אִשֶּׁה לַה'. התורה אומרת שבקורבן הזה של המנחה, אל תגיד "אני אוסיף דבש, אוסיף שאור". שאור זה משהו שמטפיח. לא תקטירו ממנו אִשֶּׁה לַה'. הכלי יקר, אחד ממפרשי התורה, הביא רמז לחיים שלנו היום. אין לנו קורבנות היום, אבל אפשר ללמוד ממעשה הקורבנות. את רצון השם. את פעולות החיים המוצאות חן בעיני הקדוש ברוך הוא. אומר על כלי יקר כי כל אדם יש לו תאווה לכל חמדות העולם הזה המכונים בדבש. כל חמדות העולם הזה מכונים בדבש. יש כמה פסוקים בנביאים כתובים שמראים שדבש זה רמז, דבש מצא את היכול דייקה, הפן תסבע והכה אותו. בכל התאוות של העולם הזה, תטעם קצת מהתאוות המותרות, כי בסוף זה יכול להביא את האדם לידי תירוף ולידי חולי, וזה כביכול הוא כבר יסבע ויקי את הדבר הזה. כי כמו שהדבש מתוק לחך וריבויו מזיק. בנביאים כתובים שמראים שדבש זה רמז, דבש מצאת אכול דייך, פן תשבע והקאתו. בכל התאוות של העולם הזה, תטעם קצת מהתאוות המותרות, כי בסוף זה יכול להביא את האדם לידי טירוף ולידי חולי, וזה כביכול הוא כבר ישבע ויקיא את הדבר הזה. כי כמו שהדבש מתוק לחך וריבויו מזיק,

24:26כך כל חמדות העולם הזה הן הכרחיות והמותר יחרים. המותר, האדם צריך לדעת, תעשה לך סטופ. יש בני אדם שמתמלאים אחרי תאוות העולם הזה: מכוניות, נשים, כספים, עוד ועוד ועוד. האדם צריך לדעת, מה שאתה צריך, תעשה. הקב"ה נתן את העולם הזה כדי שנהנה בו, לא שנסבול, שנהנה בו בדרך המותרת. אז את מה שאתה צריך לצורכי גופך בשמחה, או תקבל איזה מצווה אם תדע להשתמש בזה בדרך ההגונה, כדי שיהיה לך כוח לעבוד עבודת השם, תצא לטיולים, אתה רוצה ללכת למסעדה בשביל לחזק שלום בית - מצווה. אתה רוצה ללכת לטיול בשביל שאחר כך תוכל לשבת וללמוד, לנוח קצת, שיהיה לך כוח להמשיך את תפקידך - מצווה, אין בעיה. אבל, לא יותר מדי, ריבוי מזיק. וזו ההצעה הייעוצה שהשתמש האדם במוכרח, במה שאתה צריך. והשיעור הוא דוגמא של יצר הרע. כמו שאמר רבי אלכסנדרי בתפילתו, זה גמרא בברכות, דף י"ז עמוד א'.

25:31רבי אלכסנדר היה מתפלל לקדוש ברוך הוא ואומר, רצוננו לעשות רצונך. אתה בעולם הרי יודע שאנחנו רוצים לעשות את הרצון שלך, אלא שהשאור שבעיסה מעכב. השאור זה היצר הרע. הוא מחמיץ, מחמיץ, כל דבר מנפח, מנפח, מנפח. לא נותן לנו דמיונות עם השגעונות, תעשה את זה, תעשה את זה, וואו, זה כיף, זה טוב, זה נחמד. תתענה, תלך, תעשה, תעשה עוד עבירה, עוד עבירה. מנפח את התמונה, מדמיין דמיונות. זה שאור. פעולה שמחמיצה, פעולה שמגדילה מהא... אז פה כתוב בתורה, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לה׳. כל דבש, אדם רוצה הרבה להכניס דבש ושאור ועצירה, לא זו דרכה של תורה. צריך לדעת, אישה לה׳, שאתה רוצה לעשות משהו קודש לה׳, תיזהר מהעצירה ותיזהר משאר התאוות, כי ריבוי התאוות הם בעצם מוציאים את האדם מן העולם. כשבן אדם מתרגל לחיות ברמה של תאוות, אפילו אם זה תאוות מותרות, כל הזמן בן אדם אוכל בשר, כל הזמן בן אדם שותה יין, תאוות מותרות, הוא נקרא בלשון חז"ל נבל ברשות התורה. אדם מותר לו להיות עם אשתו, אבל כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן, בלי הפסקה, זה נבל ברשות התורה. כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אִשֶּׁה לַה'. ובעצם כל בן אדם צריך לדעת שהחיים עלי האדמות הללו ניתנו לו כדי שביום אחד הוא יצטרך לתת דין וחשבון לפני הקב"ה. אמר לו, לך תאסוף 70, 80, 90, 100, 120 שנה תאסוף, תביא, תקבץ ובוא תקבל את הצ'ק בסוף החודש, סוף החיים. אז בן אדם צריך לדעת שגם אם אתה נהנה מהעולם הזה שהקב"ה ברא אותו כל כך יפה כדי שנהנה בו, שזה יהיה בדרך המותרת ובמינון המתאים.

26:50ניתנו לו כדי שביום אחד הוא יצטרך לתת דין וחשבון. הקדוש ברוך הוא אמר לו: לך תאסוף 70, 80, 90, 100, 120 שנה, תאסוף, תביא, תקבץ, ובוא תקבל את הצ'ק בסוף החודש, סוף החיים. אז בן אדם צריך לדעת שגם אם אתה נהנה מהעולם הזה שהקדוש ברוך הוא ברא אותו כל כך יפה כדי שנהנה בו, שזה יהיה בדרך המותרת ובמינון המתאים. בהמשך התורה שוב חוזרת לענייני הקורבנות, והתורה מדברת על קורבן שלמים בפרק ג', פסוק א'. התורה כותבת שיש חלקים בקורבן שנאסרו באכילה. ולא רק בקורבן אלא בכל הבהמות. כך אומרת התורה בפרק ג' בפסוק האחרון, פסוק י"ז: "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו". חלב ודם אסור לאכול. החלב נראה דומה מאוד לשומן כאשר אדם קונה בהמה ופותח את הבטן שלה. ולא רק בקורבן, אלא בכל הבהמות. וכך אומרת התורה בפרק ג', בפסוק האחרון פסוק י"ז: "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, כל חלב וכל דם לא תאכלו." חלב ודם אסור לאכול. חלב הוא נראה דומה מאוד לשומן כשבן אדם קונה בהמה ופותח את הבטן שלה.

28:12אחרי שחיטה, כמובן, יוצא הקרס החוצה. על הקרס יש כמין קרום לבן. זה אחד מהחלבים שנאסרו באכילה. זה החלב המכסה את הקרב, בלשון התורה. אסור לאכול אותו. יש עוד כל מיני מקומות עם חלב שצריך לדעת איך לנקר, ואדם שקונה בהשגחה צריך שיבדוק שזה השגחה מהודרת, שעושים את כל הדברים האלה ומקפידים על כל הדברים האלה. בדרך כלל היום מקובל שיודעים ובודקים ועושים כשבן אדם קונה בהשגחה. אותו דבר בכל דם. בן אדם צריך לדעת שכשהוא קונה עופות, קונה בשר, שזה יהיה בעצם על פי השגחה טובה שיודעים איך למלוח את הבשר. אותו דבר בכבד, למשל כבד בדרך כלל, אם בן אדם לא קונה אותו מוכן, הוא קונה אותו כשהוא ככה, טרי. כבד טרי עד שלושה ימים משאירים את הכבד טרי. אחרי שלושה ימים כבר שמים אותו במקפיא, והטעם כי אחרי שלושה ימים הכבד נספג בדם, ואז אפילו אם נצלה אותו יהיה אסור אחר כך לבשל אותו. כל בן אדם צריך לדעת שקונה כבד, אם אתה קונה אותו טרי, אם אתה מקפיא אותו ישר אז זה עוצר אותו. למה? כיוון שהכבד נקפא וזה לא נחשב שהוא עבר שלושה ימים, אבל אם...

29:23שקונה כבד. אם אתה קונה אותו טרי, אם אתה מקפיא אותו ישר, אז זה עוצר אותו. למה? כיוון שהכבד נקפא וזה לא נקרא שהוא עבר שלושה ימים. אבל אם אחרי שלושה ימים הקפאת אותו, זו בעיה, כיוון שאחר כך, גם אם תצלה אותו, יהיה אסור אחר כך לבשלו. זה אנשים לא יודעים. לכן צריך להיזהר בנושא הזה, כל חלב וכל דם לא תוכנו. אחרי שלושה ימים הקפאת אותו, זה בעיה, כיוון שאחר כך, גם אם תצלה אותו, יהיה אסור אחר כך לבשלו. זה אנשים לא יודעים. לכן צריך להיזהר בנושא הזה, כל חלב וכל דם לא תאכלו. היה מעשה, בזמן הכנסת הגדולה, שהגיע להתארח אצלו אחד מגדולי החכמים, בפסח. הכנסת הגדולה הביא לו, ארוחת צהריים, באחד מימי הפסח, מאכל שנראה כמו קוסקוס עם שומן. קוסקוס זה סולט, זה חמץ גמור. חלב זה איסור דאורייתא. קראת ועוד קראת. אותו רב שהתארח פחד, אמר מה זה, גם קוסקוס קראת, גם חלב קראת, איך יכול להיות? מה שהוא לא ידע, זה לא היה קוסקוס, זה לא היה חלב.

30:34זה היה כמין מאכל שאנו נוהגים לעשות שם בארצות טורקיה מפירורים פירורים של מצה שנראים כמו קוסקוס, אבל זה לא קוסקוס. קוסקוס זה חמץ, ומעל זה היה שומן שנראה כחֵלֶב. באמת יש פוסקים שאמרו שצריך להיזהר לא לעשות את המאכלים האלה בפסח. זה תלוי במנהגים של העדות, כל אחד לפי מה שהוא, אבל האדם צריך לדעת שכשבן אדם הולך לאכול בכל מיני מסעדות ובכל מיני מקומות, צריך להיזהר חלילה לא להיכשל. לא להיכשל. סיפר אחד מהמשגיחי הכשרות בארץ, שכשהוא הגיע למסעדה עם תעודה, מסעדה עם תעודת כשרות, אבל אין שם משגיח כל הזמן. הוא אומר, הוא נכנס וראה, ויש שם בן אדם, בר גדול כזה שעושים שם על האש, ויש את הכבד, יש פרגיות, יש חזה עוף, יש כל מיני דברים. והבן אדם כשהוא לוקח את הכבד, ומרים את הכבד, הדם מטפטף על כל סוגי העופות, כל סוגי הבשרים, טפטף, טפטף. עכשיו, הבן אדם שלוקח את זה אחר כך, אם הוא באמת שם את זה רק על האש, אז האש שורפת, אין בעיה. אבל אם הוא מחליט לבשל את זה, לפעמים שמים את זה על פלנצ'ה כזאת, ומבשל את זה בתוך זה, אז הוא מספיג את הדם בתוך הבשר עוד פעם. הוא לא שוטף את זה לפניכם.

31:57אז לכן צריך לשים לב שחלילה האדם לא ייכשל במאכלות אסורות, וביניהם אכילת אדם חלילה. בהמשך התורה בפרק ד' פסוק ג', התורה כותבת: פסוק אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. הכהן המשיח זה כהן שאם מושחים אותו, משוח מלחמה, הוא היה יוצא למלחמה. וכמובן, כל זמן שהיו יוצאים למלחמה על פי התורה, היו חוזרים ומנצחים. אז הכהן המשיח, שהיה בדרגה מאוד גבוהה, אומרת התורה: אפילו אותו כהן משיח שהוא בדרגה גבוהה מאוד, גם הוא יכול לחטוא. מקובל אצל אומות העולם שהאפיפיור לא חוטא, הוא לא עושה טעויות אף פעם, תמיד בקשר עם אלוקים. פסוק: אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. הכהן המשיח זה כהן שאם מושחים אותו - משוח מלחמה - הוא היה יוצא למלחמה. וכמובן, כל זמן שהיו יוצאים למלחמה על פי התורה, היו חוזרים ומנצחים. אז הכהן המשיח היה בדרגה מאוד גבוהה. אומרת התורה: אפילו אותו כהן משיח שהוא בדרגה גבוהה מאוד, גם הוא יכול לחטוא. מקובל אצל אומות העולם שהאפיפיור לא חוטא. הוא לא עושה טעויות אף פעם, תמיד בקשר עם אלוקים. כמה שהקומר יותר גדול, כמה שהבישוף, הווזיר, הכומר, לא משנה מה, אז הוא לא חוטא. הם לא חוטאים. וגם אם הם חוטאים, יש להם הסברים. זה לא בדיוק, זה מותר, זה... אותו דבר אצל הערבים. ימח שמם וזכרם, שונאי ישראל הללו, כל פעם, הפוסקים שלהם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אם אפשר לקרוא להם פוסקים, חוקי השריעה,

33:08כותבים איזה חוק, על פי החוק הזה, ככה ככה, מותר לעשות ככה, מותר זה. מצווה לרצוח יהודים, מצווה לרצוח זה, מצווה. משנים, מסלפים. ממש לא. אתה טעית. אין טעות. אין טעות אצלנו. אז אם הכהן המשיח יחתה, אומרת התורה, תדע לך, גם כהן וגם משיח, משוח בשמן המשחה, משוח מלחמה, כולם מעריצים אותו, כולם מעלים אותו, הביא להם ניצחון מזהיר בחזית, והוא היה המפקד העליון, זאת אומרת, הוא גם מצביא בכיר, אסטרטג מזהיר, וגם ברמה רוחנית גבוהה, כל המעלות. לא, הוא גם יכול לחטוא. אם הכהן המשיח יחתה לאשמת העם, אז הוא צריך להביא קורבן, קורבן של פר. זה מלמד אותנו שהתורה בעצם, מלמדת אותנו שלא כל בן אדם, בוא נקרא לזה ככה, לא כל בן אדם בדרגה שהוא נמצא בעצם הוא נשאר שם תמיד. גם הכהן המשיח יכול לעשות טעויות. אפילו משה רבנו, שהוא היה נביא הנביאים, היה אדון הנביאים, לא קם כמשה ולא יקום כמשה, חטא כשהכה בסלע, ובגלל זה...

34:22לא נכנס לארץ ישראל, כמו שמסופר בתורה. אהרן הכהן נתפס, זאת אומרת, כשבן אדם הוא נמצא במחשבה תמידית, לא משנה באיזו דרגה אני, תמיד אני יכול להיות בבחינה הזאת שלי עם הכהן המשיח יחתא. גם אם אני גם כהן וגם משיח מלחמה, יכול להיות חטא, אז הבן אדם עוצר את עצמו. אל תעוף על עצמך, אל תתלהב יותר מדי, אל תחזיק מעצמך כאדם שלא יכול לטעות. ולא רק זה אומרת התורה בפרק ד', פסוק ג', "ואם כל עדת ישראל ישגו, ונעלם דבר מעיני הקהל." כל עדת ישראל, כל הסנהדרין. סנהדרין זה בעצם הגדולים ביותר שבדור, שבעים ושניים חכמי ישראל הגאונים, הגדולים, הקדושים, ובדרגה הגבוהה ביותר שביהדות, שאי אפשר להגיע יותר מזה. סנהדרין, על פי הם נחתם כל דבר, כל התורה של הדור הולכת דרכם, כל הפסקים, כל ההוראות, כל הדיני נפשות - להרוג מישהו, לא להרוג מישהו, וכולל הכל הכל הכל מוחלט על פי הסנהדרין. גם הם יכולים להיות שכל השבעים ושניים טעו, וגם הם צריכים להביא קורבן, כמו שהוא מוזכר בתורה. בפרק ה', פסוק ב', התורה מדברת על סוג קורבן נוסף. תורה של הדור הולכת דרכם, כל הפסקים, כל ההוראות, כל דיני נפשות, להרוג מישהו, לא להרוג מישהו, וכולל, הכל הכל הכל מוחלט על פי הסנהדרין. גם הם יכולים לטעות. וגם הם צריכים להביא קורבן, כמו שמוזכר בתורה. בפרק ה', פסוק ב', התורה מדברת על סוג קורבן נוסף, קורבן אשם, שהוא מגיע על כמה מסוגי העבירות. אחד מהם הוא אם בן אדם נטמא ואכל קודש או נטמא ונכנס לבית המקדש. וכך אומרת התורה: "או נפש אשר תיגע בכל דבר טמא או בנבלת חיית טמאה או בנבלת בהמת טמאה או בנבלת שרץ טמא". תיגע בנבלה של בהמה או חיה או בשרץ טמא.

35:46קורבן אשם שהוא מגיע על כמה מסוגי העבירות. אחד מהם אם בן אדם נטמא ואכל קודש או נטמא ונכנס לבית המקדש. וכך אומרת התורה: "או נפש אשר תיגע בכל דבר טמא, או בנבלת חיית טמאה, או בנבלת בהמת טמאה, או בנבלת שרץ טמא. תיגע בנבלה של בהמה או חיה או בשרץ טמא". ונעלם ממנו, הוא נעלם, הוא שכח, הוא נכנס לבית המקדש, או שאכל דבר קדוש, והוא תמה ואשם, כל הדברים הללו, צריך להביא, והביא את אשמו לאשם על חטאתו. פרק ה', פסוק ו', מובא שם התיאור של הקורבן, שהוא צריך להביא, נקבה מן הצאן, כֶּשֶׂב או שעירת עזים לחטאת, ולכפר עליו הכהן מחטאתו. היום, צריך לדעת, אין לנו את בית המקדש, אבל עם כל זה אזור הר הבית נאסר על פי רוב חכמי ישראל להיכנס לשם. אז אכן צריך להיזהר כשבן אדם נכנס לשם. הוא צריך להיכנס בטהרה, עם טבילה במקווה וכדומה. זה לא פשוט, ובחלקים יותר פנימיים, זאת אומרת בתוך מסגד אל אקצה וכן הלאה, זה אסור בכלל להיכנס. אז כשבן אדם

37:06לומד פה את הפסוקים, הוא צריך לדעת: היום כולנו טמאי מתים, טמאי שרץ, טמאי הכל. לא מקפידים על דיני הטומאה בארץ. צריך לדעת לא להתרגש כשהוא רואה שמישהו עלה וכו'. זה לא על דעת חכמי ישראל. זו נקודה אחת שאנחנו צריכים ללמוד ולהבין. נקודה שנייה שצריכים לדעת, וזה מוסר השכל גדול אצלנו: כשבן אדם נוגע בטומאה ואחר כך אוכל קודש או נכנס לבית המקדש, אז בנבלה שנגעת... הבאת על עצמך רוח טומאה. עכשיו אתה רוצה להיכנס לקודש? אין, אתה צריך לעשות עצירה, לטהר את עצמך, לטבול במקווה, לעשות הפסקה. בצערנו, כשבן אדם נכנס לבית הכנסת, בית הכנסת הוא בית מקדש מעט. והוא נכנס מתוך התרדות, מתוך ענייני החולין, ולפעמים גם מתוך דברים טמאים. הוא לא שמר את העיניים, הוא חטא פה ושם, והוא ישר נכנס ככה. אדוני, תעשה הפסקה. תעשה טהרה. תנתק את מה שהיית משם כדי להיכנס אל הקודש. עוד אומרת התורה: ואם לא תשיג ידו לשני תורים או לשני בני יונה, זאת אומרת בן אדם שהוא עני מאוד מאוד והוא לא יכול להביא אפילו שתי ציפורים או שני בני יונה, והביא את קורבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת לחטאת. יביא עוד פעם כמות של סולת שזה יהיה הקורבן שלו. בתורת כהנים מביאים חביבה מצווה בשעתה. זה אומר אפילו אם בן אדם אומר להם תקשיבו אני עכשיו רוצה להביא קורבן...

38:27לשני בני יונה, זאת אומרת בן אדם שהוא עני מרוד מרוד מרוד והוא לא יכול להביא אפילו שתי ציפורים או שתי בני יונה, והביא את קורבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת לחטאת. יביא עוד פעם כמות של סולת שזה יהיה הקורבן שלו. בתורת כהנים מביאים "חביבה מצווה בשעתה". זה אומר אפילו אם בן אדם אומר להם תקשיבו, אני עכשיו רוצה להביא קורבן. המצב שלי עכשיו לא בסדר. תמתינו קצת, אני אקבל מזכורת, ירווח לי, אני אביא פר, אביא שור. אומרים: לא, לא, לא, לא, לא. תביא עכשיו קצת חיטים, קצת קמח, קצת סולת. עדיף מאשר שאחר כך תביא איזה קורבן עשיר ומכובד. למה? חביבה מצווה בשעתה. מצווה הבאה להחמיצה. אפילו שאם אתה תחכה קצת, יהיה יותר מהודר, תביא משהו יותר גדול. לא. עכשיו בורא עולם רוצה, עכשיו התחייבת, עכשיו תביא. עכשיו מלמד אותנו. הרבה פעמים בן אדם אומר, עזוב, עכשיו אין לי כוח ללכת לתפילה, אבל כשאני אלך פעם הבאה נתפלל יותר טוב. עכשיו אין לי כוח לעשות את השבת הזאת, לשמור, בשבת הבאה נשמור כפול. אין כזה דבר. מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. עכשיו תשמור כמה שאתה יכול, עכשיו תעשה מה שאתה יכול, עם המינימום שיש לך עכשיו תעשה עדיף מאשר המקסימום אחר כך.

39:51לקראת סוף התורה, התורה כותבת לגבי נפש כי תמעל ומעלה בשגגה. בפרק ח', פסוק ט"ו זה מתחיל בפסוק י"ד: "וידבר ה' אל משה לאמור, נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקודשי ה'". חלילה, בן אדם הלך ומעל בדברים של בית המקדש, נהנה מדברים של הקדש. אז הוא צריך להביא קורבן, קרן, חומש ואשם לשלם. את הקרן משהו לקח כמה זה שווה וחמישיתו עוד חומש ועוד קורבן אשם. היום בדורנו אין לנו את בית המקדש, אבל חז"ל קוראים לבית הכנסת "מקדש מעט". ובאמת יש מפרשים ויש פוסקים שמחשיבים את בית הכנסת כמו קודשי בדק הבית, שזה כמו בית המקדש. כך דעת מהר"ם פדוואה בתשובה סימן נון, שמביא כן בשם מהרי"ף. אדם שמקדיש הקדש ואומר שזה הקדש לבית הכנסת, זה כמו שהוא מקדיש לבדק הבית. ובמילא המפרשים כותבים שעל פי דבריו יוצא שאם בן אדם, חלילה, נהנה מהקדש, צריך להביא קרן, חומש ואשם. והיום, שאין לנו קורבן, זו עבירה חמורה.

41:15רוב הפוסקים באמת חולקים על דברי מהר"ם פדובה, כי נכתב בשו"ת בית יעקב חלק חושן משפט חלק א' סימן קפצ"ג ועוד פוסקים, גם הים של שלמה בבבא קמא פרק א' סימן י' ועוד מכריעים שבאמת היום אדם שמקדיש הקדש אפילו לבית הכנסת זה לא נקרא ולא נהיה הקדש של בדק הבית. פחותה זה לא דומה לקודשי המקדש. אבל עם כל זה אנחנו צריכים לדעת כמה צריך להיזהר מקודשי בית הכנסת. אדם מגיע לבית כנסת ולפעמים שוכח שהוא בבית כנסת. מדבר, צוחק, משתולל, מדבר בפלאפון, חוזר, מרים רגל, מוריד רגל. זה בית השם. בזוהר הקדוש כתוב שאדם שסח שיחה בטילה בבית הכנסת, אז הוא... ...כמו כופר בקדוש ברוך הוא. מה, אתה לא יודע שזה בית השם? זה מקום שהקדוש ברוך הוא נמצא. אז האדם צריך לדעת ולהיזהר ולשמור על כבוד בית הכנסת. בסוף התורה, בפרק ה', פסוק כ"ד, התורה מביאה את הדין של אדם שנשבע לשקר...

42:26אבל לא סתם נשבע לשקר, נתנו לו משהו לשמור, והבן אדם אומר, זה נגנב. עכשיו יש דין שומר חינם, אם אדם היה שומר חינם, שמר את זה ללא תשלום, ללא תמורה, אז הוא פטור בטענה של גניבה ואבידה, ובתנאי שהוא נשבע. שהוא נשבע שבאמת הוא לא פשע, לא זרק את זה ככה ומישהו לקח את זה, אלא באמת זה נגנב ונאבד. אז אותו הבן אדם חמד את המוצר הזה שהביאו לו לשמור, וגנב את זה לעצמו. הגיע אחר כך הבעלים, הוא אומר, תקשיב, זה נגנב. והוא נשבע שבאמת זה נגנב או מכל אשר יישבע עליו לשקר ושילם אותו ברשותו וחמישיתו יוסף עליו. לאשר הוא לא ייתננו ביום אשמתו אז שמה כל בן אדם שנשבע לשקר אז הוא צריך להביא קורבן ולשוב בתשובה וצריך גם לשלם חומש שזה כמו כנס על הקרן שהוא נשבע על זה. זה בעצם... בא ללמד אותנו כמה בן אדם צריך להיזהר מאיסורי שבועה. היום רגילים, כל דבר נשבעים. אתה אומר למישהו, איך יכול להיות מה שאתה אומר? עכשיו הוא נשבע באבא שלו, באמא שלו, בספר תורה, בחיים שלו, בחיים של הילדים שלו, בחיים של אשתו. צריך להיזהר מאוד מאוד. ברית כרותה לשפתיים.

43:48שבועה זה דבר חמור מאוד, זה לא צחוק. השפתיים של הבן אדם, הדיבור של הבן אדם יכול חלילה להביא על עצמו נזקים גדולים. יהי רצון שהקדוש ברוך הוא ישמור את כל אחד ואחד מעם ישראל, ויתן לכולם סייעתא דשמיא, ברוחניות, בגשמיות, בבשורות טובות, ונזכה במהרה כולנו לחזור בתשובה שלמה, ונזכה לגאולה שלמה, במהרה בימינו, אמן ואמן.